תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:כ

161-62. העושה מום במוקדשין, אין משלם אלא חצי נזק. כלומר, החובל בקדשים (ועשה בהם מום) ועבר על לאו 48 תו"כ אמור פרק ו', פרש' ז' ה"ט, צ"ח סע"ב, ומקבילות. ולוקה 49 ר"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז. חייב בתשלומין, וסובר תנא זה שבמקום מלקות ותשלומין, משלם ואינו לוקה, או סובר שלוקה ומשלם. וברייתא זו באה לכאן אגב פטורא מממון בחייבי מיתות, או בחייבי כריתות שנשנו בסמוך. ואשר לשיעור התשלומין נראה שמדברים כאן בקרבן שהתחייב באחריותו בשוויו, וחייב להביא אחר במקומו של בעל המום. והמומם אחרי פדיונו אינו ראוי לא לגיזה ולא לעבודה ולא לחליבה, והוא בזול. ועיין בתוספות בכורות כ"ח ב', ד"ה רביע. ועיין מ"ש בתס"ר, עמ' 98. ועיין בתוספות כאן צ"ח א', ד"ה הצורם, ובחידושי הרשב"א שם.

262-63. משלם נזק וצער ריפוי שבת ובשת וכו'. בבלי מ"ב סע"ב, מ"ט א'. ועיין רש"י לעיל שם, ד"ה שמין, ובתוספות מ"ב ב', ד"ה נותן. ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' פ"ג ס"ק ד' ובמ"ש כאן. ועיין לעיל הי"ד, סוף שורה 42–44. ועיין ביש"ש פ"ה סי' ט"ז.

364. ולדות לבעל הריון. מכילתא משפטים פ"ח, עמ' 275, 276, ירושלמי פ"ה ה"ו, ה' ע"א, בבלי מ"ט א'.

465-66. היתה מעוברת מגר, ועבד משוחרר, ולדות של גר, ועבד משוחרר, לפיכך אם מת, הרי זה זכה. במשנתנו פ"ה סמ"ד: ואם אין לה בעל, נותן ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת, פטור. ופירשו כל המפרשים (חוץ מן הריב"א) שהמדובר בשפחה שהיתה נשואה לעבד משוחרר, או גיורת שהיתה נשואה לגר, לפיכך אם מת הבעל ואין לו יורשים, זכה החובל בדמי הולדות. וכן יוצא מן הבבלי מ"ט א': אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר וכו', הרי ברור שרבה פירש את משנתנו שהעיקר הוא שהבעל היה גר, או עבד משוחרר, ואין להם יורשים. ברם פשוטה של משנתנו היא כמשמעותה שאם היתה מעוברת מגר ועבד משוחרר שבאו עליה בעבודתם ובגיותם פטור, 50 ואין בבא זו דבוקה לשלפניה: ואם אין לה בעל וכו'. כפירוש הריב"א. 51 שהביאו בתוספות מ"ב ב', ד"ה היתה, ועוד בכמה מן הראשונים. וביש"ש פ"ה סי' י"ז הסיק שרב חסדא בבבלי שם (מ"ט א') מפרש את משנתנו כפשוטה, כפירוש הריב"א. ואף בתוספות מ"ב ב' (ד"ה היתה) שהשיגו על הריב"א מדברי רבה הנ"ל, כתבו: דהא בהפרה משמע כדפ"ה וכו'. ולא אמרו אלא "משמע". ואפשר להדחק ולומר שעיקר דברי רבה לא על משנתנו נאמרו אלא על ברייתא, וכתוספתא שלפנינו שמפורש בה "ולדות של גר ועבד משוחרר", ומוכח שבא עליה כשנתגייר ונשתחרר, ומשנתנו היא כפשוטה, ואינה עניין לכאן. ולא עוד אלא שנראה שאף הירושלמי פירש את משנתנו כפירוש הריב"א. וכן אמרו שם על משנתנו (ה"ו, ה' ע"א): בא על אמו וכו', בעל . את שראוי ליקרות בעל, יצאו אילו שאינן ראויין להיות בעל. ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין וכו' כיני מתנית' עוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן. ולכאורה אין להבין מה עניין שן ועין של עוברין למשנתנו. אבל אם נפרש את המשנה כפשוטה הכל ברור. ומתחילה אומר הירושלמי שאם אין קידושין לבעל, אין העוברים שלו, אעפ"י שהוא בעל הריון, ולפיכך אם גוי, או עבד בא על בת ישראל אין דינו כבעל הריון, ואפילו אם חבלו באשתו אחרי שנתגייר וכו'. וזה שאמרו במשנתנו היתה שפחה ונשתחררה פטור, הוא דווקא כשהאדון שחרר את השפחה בשטר, והיא וולדה נשתחררו, אבל נשתחררה בשן ועין, הרי הוולדות שלה לא נשתחררו, ואם חבלו בה אח"כ אין החובל פטור, אלא משלם לבעלים. בכל אופן ברור לפי זה שאין התוספתא שלנו עניין למשנתנו, וכאן מדברים שנתעברה מגר ועבד משוחרר בגירותן ואחרי שחרורן, כפי שפירשו רוב המפרשים את משנתנו. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"א, כ"ב, עמ' 176: יכול אין כל הענין מדבר אלא בבת חורין, מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה המשוחררת, ת"ל ונגפו אשה הרה מכל מקום, ובהערה שם: "בנגוד למשנתנו (שם)". ברם אין המכילתא עניין כלל למשנתנו. והכוונה שם לרבות גיורת ומשוחררת שנישאו לישראל ונתעברו ממנו אח"כ, שדינן כבת חורין. והרי המדרש אומר במפורש: "יכול אין כל הענין מדבר אלא בבת חורין". וכן אמרו במכילתא זו בריש משפטים, עמ' 158: אשר תשים לפניהם, [יכול שכל משפט] שבתורה נאמר לעינין אחד וכו', ועיין בהערות מהרי"ן אפשטין שם. ועיין מכילתא משפטים, פי"א, ריש עמ' 87. ועיין תו"כ מצורע ריש פרשה ה', ע"ח ע"ד (ובמקרא שם רפט"ו), ובתו"כ ריש תזריע, נ"ז ע"ג. ומצויים ריבויים כאלה בלא קשר עם "בני ישראל", עיין תו"כ צו פרק ט' ה"א, ל"ג ע"א (אבל עיין בפירוש הראב"ד שם), מכילתא דרשב"י י"ג, ט', עמ' 41, ספרי ראה פיס' צ"ג, סוף עמ' 154, ועיין בהערות שם. וכן דרך המדרשים מדבי ר"ע לדרוש ריבויים. סוף דבר, לפנינו שלשה עיניינים. במכילתא דרשב"י מרבה גיורת ומשוחררת שדינן כישראל, ואם נתעברו מישראל חייב לשלם דמי וולדות לבעל. הברייתא שלפנינו מדברת בבת ישראל שנישאת לגר, או לעבד משוחרר, וחבלו בה ויצאו ילדיה, ומת הגר, או המשוחרר, ומשנתנו מדברת במשוחררת ובגיורת שנתעברו בעבדותן, או בגיותן, ונשתחררו, או נתגיירו, וחבלו בהן, פטור.

567. הרי אילו נשבעין ונוטלין. וכגון שראוהו נכנס שלם ויצא חבול, ודינן כמשנת שבועות פ"ו מ"ג (ומקבילות), וכלהלן הכ"ח. ומלמדת הברייתא שאפילו בעבד שבעה"ב יכול לטעון שחבל בו מפני שלא רצה לציית, דינו כבן חורין גמור, ואינו נאמן.