תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:כב

1המכה את עבדו, מכרו לאחר ומת וכו'. בח"ד העיר על מכילתא משפטים פ"ז, עמ' 273: ומת תחת ידו . שתהא מכתו ומיתתו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת, הרי זה פטור. ונראה שדווקא אם מכרו פטור, אבל אם נתנו במתנה, או שחרכו, חייב. וההבדל הוא שאם מכרו במכר קיים אנו מניחים שהיה יכול לחיות בשעת המכר, 52 שאם הלוקח ידע שאינו יכול לחיות וסבר וקבל, דינו כמקבל מתנה. ולפיכך פטור, אבל בדבר שתלוי באדון בוודאי שאין בידו להערים ולהפטר ממיתה. ולפי חוקי המלכות 53 Digest 21; 1. 17. 12 היו הערכאות מכריחים את האדון למכור את העבד, אם נהג בו באכזריות יתרה. ועיין מ"ש בהערתי לדב"ר (הוצ' ליברמן), הוצאה שלישית, עמ' 84, הערה א. ועיין בזית רענן על הילקוט דפוס ויניציאה, כ"ד ע"ב, ומסיק שם: אבל אם לא היה אף בשעת הכאה שלא (צ"ל: שלו), חייב, אפילו חי יום (כלומר, מעת לעת, יום שהוא יומים). ובילקוט בדפוסים חדשים תלו בו בזית רענן בוקי סריקי, והכשילו את מפרשי המכילתא האחרונים.

269-70. עבד שחבל בעצמו, יוצא לחרות ונותן לרבו. בכי"ע: יצא לחרות וכו'. ואף לפנינו הפירוש הוא אם יוצא (וסיגנון כזה רגיל במקורות התנאים) לחרות הוא נותן 54 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1076 ואילך. לרבו. ואפילו חבל בעצמו בשוגג דינו כן, שהרי אדם מועד לעולם. והוא דין משנתנו פ"ח מ"ד: העבד והאשה פגיעתן רעה וכו', אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם. ומוסיפה התוספתא שאף אם חבל בעצמו הדין כן. ועיין להלן בסמוך. ועיין במלחמות ספ"ב, שכתב כדבר פשוט שאין העבד יכול למחול על נזקי גופו.

370-71. האשה שחבלה בבעלה אין מפסדת כתובתה, וכשם שאי איפשר לה למכור וכו'. בבלי פ"ט ב'. ואף שחייבת לשלם אח"כ כשנתגרשה, או נתארמלה (עיין לעיל בסמוך), מ"מ כל זמן שהיא תחת בעלה אינה מפסדת כתובתה, כר"מ שאוסר לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה, עיין בבבלי שם. ועיין מה שהאריך בזה ר"ח אלגאזי בנתיבות משפט, מישרים נתיב כ"ג ח"ו, קפ"ב ע"ד ואילך.