תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:כד
תוספתא כפשוטה על בבא קמא · Tosefta Kifshutah on Bava Kamma 9:24
Open in the reader →174. המוכר את עבדו וכו'. צ"ל: המכה את עבדו, כמו שהוא בכי"ע ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך טבי עבדו של ר"ג, הוצ' מימון, עמ' ת"נ.
274-75. בין מתכוין לו ובין שאין מתכוין לו יצא בן חורין. כאן מפורש שאפילו לא נתכוין לעבד יצא לחרות, ומסתבר שהוא הדין אם לא התכוון לשנו, או לעינו, וברייתא זו לא הובאה בשום מקום בתלמוד. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"א, כ"ו, עמ' 177, מבואר להפך, וכן שנינו שם: את עבדו . עד שיהא מתכוין לו. ולהלן בסמוך שם (כ"א, כ"ז): יפיל , עד שיתכוין לו. וברישא ממעט את שאינו מתכוין לעבד, ובסיפא ממעט את שאינו מתכוין לשן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' עבדים הי"א והי"ב. וכן מוכח במכילתא משפטים פ"ט, סוף עמ' 279. וכן מבואר בבבלי קידושין כ"ד ב' (וכדעת ר"א שם). אבל בבבלי כאן כ"ו ב': אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה ועמד ונפלה וכו' לעניין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דתניא הרי שהיה רבו רופא וכו'. והוא קשה מאד, שהרי שם נתכוון לטפל בשן ובעין, וכאן לא התכוון כלל, לא לעבד ולא לשינו. וידידי הרב ר' זרח וורהפטיג העיר לי על גירסת הר"ח 57 כ"ז רע"א, וכ"ה גם בר"ח מכ"י באוה"ג כאן, עמ' 36. שהעתיק משם: ותניא (במקום "דתניא") הרי שהיה רבו רופא וכו'. ולפי זה כיוון רבה למחלוקת של החכמים ורשב"ג בבבא שלפנינו שלרשב"ג לא יצא לחרות אם לא התכוון, ולחכמים יצא לחרות אפילו לא התכוון כלל. ושוב הביא הבבלי את הסיפא כאן ("ותניא") שלרשב"ג אפילו התכוון לשן ולעין לא יצא לחרות. ובאמת בכתי"י מצוי מאד החילוף בין דלי"ת לבין וי"ו, וכמעט שאין כאן שינוי בכתיב. ופירוש זה נ"ל קרוב לוודאי. ועיין היטב בס' הנר לר"ז אגמאתי 6 ע"א (בסופו), וכנראה שכיוון לפירוש זה, עיי"ש. 58 אחרת היה אומר דתניא בתוספת וכו', כסיגנונו בכל מקום שמציין למקור הברייתא שהביא הבבלי. סוף דבר אין הלכה כבבא שלפנינו, אלא כשאר המקורות הנ"ל, ובתוכם גם הסוגיא בבבלי קידושין כ"ד ב'. ולפיכך פסק הר"מ הנ"ל שלא כבבא שלנו כאן (בבלי כ"ו ב'), עיין בכ"מ במקומו ובמיוחסים לר"י הזקן בקידושין שם. והראשונים כאן ושם משתדלים ליישב את הסוגיות, אבל המחוור הוא שהסוגיות חולקות. ובח"ד כאן כתב: והך בבא קמייתא דהכא בתוספתא י"ל דהיינו כי ההיא דרבה וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל, עמ' תנ"א פירש שהסיפא שלהלן מפרשת את הרישא "תני והדר מפרש" (וכן פירש בח"ד כאן). ועיי"ש שהעיר על מעשה ר"ג וטבי עבדו, וממנו מוכח שאפילו אם לא התכוון יצא לחרות, עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 99.