תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:לא

195. הכהו באחר ידו וכו'. בה"ג ב"ק, ד"ו פ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 250 (ושם בטעות: באחת ידו), שאילתות כ"י ששון (אהל דוד 116 ע"א), תורתן של ראשונים של הורוביץ ח"א, עמ' 31, (ושם: בלוח, בארר , בנייר וכו'). ובהגה"מ סוף פ"ג מה' חובל ומזיק, דפוס קושטא רס"ט: אחד באחד (צ"ל: באחר) ידו בעור בנייר וכו', ועיין ערוך ערך תקע ב'. ובאו"ז ב"ק סי' ש"ע, כ"ח ע"ג, בשם ס' חפץ: הכהו בנייר בפנקס וכו'. ובמדרש רבתי סוף נח, עמ' 67: תניא הכהו בא' ידו, בעורות שאינן נעבדין וכו', כל הברייתא. ובילקוט המכירי תהלים, ג' כ"א, ח"א עמ' 26: תוספתא דנשים הכהו בא' ידו וכו'. ועיין תו"כ סוף אמור פ"כ ה"ד. ועיין תס"ר, עמ' 100.

296. נותן ארבע מאות זוז. כמשנתנו פ"ח מ"ו: לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.

396-97. ולא מפני שמכה של צער וכו'. ס' הנר לר"ז אגמאתי 7 ע"ב, מיוחס להר"ש בתו"כ סוף אמור, ק' ע"ג.

499. וכשם שחייב על נזקי חבירו, כך הוא חייב על נזקי עצמו וכו'. עיין במשנתנו פ"ח סמ"ו ובבבלי צ"א א'-ב'. ונחלקו הראשונים אם הוא מדאורייתא, (עיין בה"ג ריש ה' שבועה ד"ו, קט"ו רע"ג, ד"ב, עמ' 482, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרט"ז), או דרבנן, (עיין ר"מ פ"ה מה' שבועות הי"ז וסייעתו). ועיין מ"ש להלן, ד"ה ונחלקו.

599-100. הוא עצמו שרק וטס בפניו כנגד חבירו וכו'. בד: הרק וטש בפניו כנגד חבירו. ובכי"ע: הוא עצמו שרק וטש בפני חבירו, כלומר שטש בעצמו בפני (דהיינו במעמד) חבירו. ובס' חסידים הוצ' מק"נ סי' קס"ד, עמ' 68, גרס כגירסת הדפוס כאן. אבל בהוצ' בולוניא סי' תרע"ו: הוא עצמו שרק וטש בפני עצמו. ובד"ח שם: סרקוסרט בפני עצמו. וכאן מפורש שאפילו בבשת אסור לבייש את עצמו. ועיין מ"ש בח"ד. ועיין בבראשית רבתי, עמ' 67, הנ"ל. ואשר לגירסא "טש" עיין מ"ש לעיל ח"ה (ביצה), סוף עמ' 986 ואילך.

6100. מתלש בשערו. כ"ה בד ובכי"ע. ולפנינו בטעות "ונתלש" (המי"ם נתפרדה לוי"ו ונו"ן). ועיין בח"ד, ומ"ש להלן ד"ה מתלש.

7מקרע את כסותו וכו'. עיין בבלי צ"א ב' ובגליון שם.

8101. פטור מדיני אדם וכו'. נשנה אגב גררא של חייב בדיני שמים, ועיין בתוספות צ"א ב', ד"ה החובל.

9101-102. שנ' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכאן מפורש שהכוונה גם לחבלה ולא למיתה בלבד, כבבלי צ"א ב', אבל סתם התלמוד דחה את הראייה מן הפסוק: ודלמא קטלא שאני. ועיין מה שהאריך בעניין הגרי"פ פערלא בבאורו למה"מ לרס"ג, ח"ב לאווין, מ"ז מ"ח. ונחלקו הראשונים אם אדם רשאי לחבול בעצמו בשעת הצורך, עיין בתוספות צ"א ב', ד"ה אלא, וביש"ש פ"ח סי' נ"ט, ועיין להלן בסמוך, ד"ה אבל בתוספתא. וכשם שנחלקו אם אדם רשאי למסור את עצמו למיתה כדי שלא יכשל בעבירה, 63 עיין במגן אבות למאירי סוף עניין י"ט, עמ' פ"א, וביש"ש הנ"ל (בפנים), והדברים ידועים. הוא הדין בחבלת איברים. 64 עיין במעשה של ר' מתיא בר חרש בתנחומא הוצ' בובר, הוספות לפרשת חוקת, ובהערה שם. וכ"ה בילקוט בראשית רמז קס"א בשם מדרש, עיין בהוצאת ר"ד היימן, עמ' 848, הערה 60. ולפנינו מדברים לשעבר, אפילו אם אדם רוצה לענוש את עצמו בעד עבירה 65 כתפילת ר' נחום איש גם זו בירושלמי סוף פאה, כ"א ע"ב, ומקבילה ובבלי תענית כ"א א', ופשיטא שתפילה לחוד ומעשה לחוד. לקטוע את האיברים שלו, אסור. ואף שגם במיתה מצאנו יוצא מן הכלל, עיין בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, ומקבילות, אין מביאין ראייה מאגדות וממעשים ב"קצרא". ועיין בבלי תענית כ"א א' (ומקבילה בכתובות), אבל בירושלמי כתובות פ"ו ה"ז, ל"א רע"א (ומקבילה בקידושין פ"א) חסרה המלה וטבענא, 66 ואינה גם בכי"מ בבבלי תענית. ופשיטא שאין שם אלא מליצה, והרבה כיוצא בזה באגדות.

10102. ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' חלפאי וכו'. בבלי שבת ק"ה ב'. ועיין אבות דר"ן פ"ג, הוצ' שכטר, ח' ע"א, נו"ב פ"ד, ח' סע"ד. ועיין בהוספות שם ס"ט ע"א ופ"ד רע"ב.

11103. מתלש בשערו. בבבלי ובאבות דר"ן הנ"ל חסר. ועיין ח"ד.

12105. שכך היא עבודתו של יצר הרע. עיין במקורות הנ"ל ובבלי נדה י"ג ב'.