תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:ט
תוספתא כפשוטה על בבא קמא · Tosefta Kifshutah on Bava Kamma 9:9
Open in the reader →128-29. חבלו בה אחרים, נזקה שלה, והשאר הרי זה פטור. כנראה כ"ה ("שלה") בד ובכי"ע, 29 בכי"ו בטעות: שלו (ושמא הוא תיקון ע"פ הבבלי פ"ז ב'). וגירסתנו מוכרחת בשיטת התוספתא והירושלמי. וכן בירושלמי כתובות פ"ד (שנזכר בפנים): נזקה שלה , והשאר יעשה בהן סגולה, ובושתה ופגמה של אביה. והוא כשיטתו ברישא שאב החובל בבתו פטור מבושת ופגם, מפני שהם שלו. ו"השאר" כוונתו לשבת וריפוי, כלומר למזונותיה בשעת מחלתה ורפואתה. והואיל "ובכולן שמין ונותנין לו מיד", והיא קטנה, הרי עושין לה סגולה, עיין לעיל ח"א, עמ' 305, שורה 52. וכאן הכוונה לכל דבר שעושה פירות, ובבבל שימשו דקלים דוגמא לכך, עיין בבלי פ"ז סע"ב וב"ב נ"ב א'. ומשלמין מן הפירות למזונותיה ורפואתה. ו"עושה לו" היא פעולה חוזרת, דוגמת הולך לו. והבבלי הנ"ל לשיטתו, שהרי שנה ברישא: החובל בבתו קטנה פטור (כלומר, מפני שהכל שלו), ולפיכך שנה כאן בסיפא: ולא עוד אלא שאחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. וכן בירושלמי הנ"ל (לעיל שם) הביאו ברייתא ששנתה: החובל בבתו ובנו של חבירו, של בנו יתן מיד, ושל בתו יעשה בהן סגולה, ואף ברייתא זו סוברת שנזק הבת לאב, אבל דווקא מה שפחתה עד שתצא מרשותו, ולפיכך עושין לה סגולה, ומקבל האב את הפירות עד שתצא מרשותו (עיין בנוע"י שם), או ששמין כמה היתה שוה לפני הנזק למכירה עד זמן יציאתה מרשות האב וכמה היא שוה עכשיו אחרי החבלה, ונותנין לאב מיד, והעודף עושין לה סגולה (שהרי היא קטנה) ומקבלת את הפירות עד שתגדיל, עיין מ"ש לעיל ד"ה חבלו. ובירושלמי הנ"ל נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בחבלו בה אחרים כשהיא קטנה, למי משלם, לאביה, או לעצמה. ונסתייעו מן הברייתות כאן. ואף בבבלי פ"ז ב' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בזה, ורב סבר כריש לקיש, והביאו את הברייתות הנ"ל (כמו ששנו אותן בבבלי) ונדחקו ביישובן, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה א"ל, ובכתובות מ"ג ב', ד"ה שפצעה. ועיין בבאור הגר"א בחו"מ סי' תכ"ד ס"ק י"א. ובמלחמות להרמב"ן פ"ח קרוב לסופו 30 ברי"ף דפוס סביוניטה בהשמטות בסוף ב"מ. כתב על ברייתות אילו: ויש בירושלמי ובתוספתא שיבוש בעניין זה ודברים אשר לא כן, ואל תשים לבך להם. ועיין מ"ש על כ"ז בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ', הערה נ'. ואין לדעת כיצד היתה הגירסא להרמב"ן בתחילת הברייתא ("בעבדו ושפחתו העברים של אחרים" וכו'). והמפרשים האחרונים הביאו את דברי הרמב"ן על הרישא (הנ"ל), ואין לכך שום יסוד. ועיין במלחמות להלן שם.
229. ואם מתה, אביה יורשה. שהרי אין כאן קנס, וכולן ממון.