תוספתא כפשוטה על בבא מציעא י:א

11-2. המלוה את חבירו סתם, אין פחות משלשים יום, ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן, או יתר על כן, אין משנין ממנהג המדינה. או"ז כאן סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, חי' הרשב"א ה' א', ריטב"א ה' סע"א, מ"מ פי"ג מה' מלוה ולוה ה"ה, כולם בשם התוספתא. ועיין חו"מ ריש סי' ע"ג ובבאור הגר"א שם. והרישא שלנו בירושלמי שביעית פ"י ה"ב, ל"ט ע"ג, מכות פ"א ה"ה, ל"א ע"א, בבלי מכות ג' ב', ובירושלמי ובבבלי הלשון הוא: אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. ובמס' שמחות פ"ז: המלוה את חבירו סתם אסור לגבות ממנו עד שישלמו שלשים יום. ועיין בתוספות קי"ח א', ד"ה זמן, ומ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס שם. ובבבלי ב"ב ה' א': אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן. ופסקו הגאונים והראשונים שהלכה זו היא דווקא בקבע לו זמן בפירוש, אבל בסתם הלואה נאמן לומר פרעתיך אפילו בתוך ל' יום. 1 ועיין בבלי ב"מ י"ז א', לעניין אותו יום. והרשב"א הנ"ל כתב: ולולי שאמרה גאון, והסכימו בכך כל האחרונים, הייתי אומר דה"ה בסתם מלוה וכו', והא דנקט ליה ר"ל בקובע זמן, ולא נקטה בסתם מלוה, משום דההיא לא פסיקא לן, דהא במנהגא תליא מילת', כדתניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חבירו וכו' (כל הברייתא שלנו). והאחרונים נחלקו אם גם במנהג של גויים הדין כן, עיין סמ"ע וש"ך חו"מ ריש סי' ע"ג. ולא עלה על דעתם לפרש את התוספתא במנהג של שלטון המדינה, והכוונה למנהג המדינה כבכל מקום במשנה ובברייתא, עיין באו"ז כאן סי' רע"ט הנ"ל שמנה כמה מהם, ועיין להלן שם סי' ר"מ שדן בעניין מהותם של המנהגים הללו. וצ"ע מה עניינה של הברייתא לכאן, ולמה התחיל את הפרק בהלכה זו. ושמא שייכת הלכה זו לספ"ט, והיא חוזרת למשנתנו רפ"ט (הכל כמנהג המדינה), ומקומה הוא לעיל סה"ב, אלא שהתוספתא הפסיקה בהלכות שכירות וחכירה, וסיימה בהלואה.