תוספתא כפשוטה על בבא מציעא יא:ב

14-5. הבית והעליה של שנים, ורצו שניהם שלא לבנות, התחתון נותנין שני חלקין והעליון שליש. כ"ה בד. ובכי"ו נכפל: התחתון נותנין שני חלקים. ובכי"ע: התחתון נותן (ונמחקה מלה זו ע"י שתי נקודות מלמעלה) נוטל שני חלקים וכו'. וברור שיש כאן תיקון ע"פ הבבלי קי"ז ב': תניא ר' נתן אומר תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון שליש, וקשה להגיה שלש נוסחאות בתוספתא. ונראה שעיקר השאלה נשאלה בשעה שעמדו לבנות בית ועליה, כיצד משתתפין בקרקע וביסודות, וממילא אם נפלו הבית והעליה נתעוררה השאלה איזה חלק יש לו לבעל העלייה בקרקע. ובירושלמי פ"י ה"א, י"ב ע"ג: בנאי אמרין תרויהון אילין יסודייא. ונסיתי לפרש אותו בירושלמי כיר"ז [עיין ירושלמי נזיקין, עמ' 173, לשורה 7, ומה שציין שם]. וברור שהבנאים היו מוסמכים לפסוק ע"פ מנהגי המקום, עיין מש"ש. ויוליאנוס הבנאי 3 חי, כנראה, במאה הששית לספירה הרגילה, אבל מסר מנהגים שהיו קיימים בא"י לפני זמנו. בספרו על חוקי פלשתינה ומנהגיה פמ"ב מוסר: בזמן שדייר של הקומה הראשונה זקוק לתקן את הקומה שלו 4 כלומר, בזמן שהכותל המשותף כולו טעון תיקון. הרי בקיסרין מקובל המנהג שכל אחד מתקן את הקומה שלו על חשבונו, באשקלון מקובל המנהג שהתחתון והעליון משתתפין באופן שוה, 5 השוה שיטת הבנאיי בירושלמי לעיל שם שאמרו: תרויהון אילין יסודייא. והוא מכריע לתפוס במדה אמצעית, והיינו שהתחתון נותן שני חלקין והעליון שליש. ועיין מ"ש להלן סה"ד, שורה 14–15. ולפ"ז הפירוש כאן בתוספתא: התחתון נתן 6 כגי' כי"ע שנמחקה, וצריך לנקד שם: נותן, כלומר, נתן כשבנו שניהם. שני חלקים, והעליון שליש, וממילא נוטל התחתון עכשיו שני חלקים.

25-7. הבית והעליה של שנים, והרי בעל עליה מבקש לעשות לו דיוט' אחרת, ואין בעל הבית מניחו, מקום שנהגו לעשות שני דיוטות עושה, שלש עושה שלש, ואין משנין ממנהג המדינה. כבר ראינו לעיל בסמוך ע"פ עדותו של גוי שבא"י היו קיימים מנהגים שונים בערים שונות בחוקי הבנייה. והתוספתא שלנו הובאה בעיטור ח"א אות מ', מודעא, הוצ' רמא"י נ"ב סע"ב, בפי' הראב"ד, 7 לפי חי' הרשב"א ב"ב ו' א' ושו"ת הרמב"ן, הוצ' שעוועל, סי' פ"ט, ועוד. השלמה סוף ב"מ, או"ז פ"ז סי' מ"ט, ל"ט ע"ד, מהר"מ ב"ב הוצ' מק"נ סי' קצ"ח, עמ' 224, עליות דרבינו יונה ב"ב ז' ב', 8 ועיין גם בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' ל"ח, קי"ו ע"ד. שו"ת הריטב"א סי' קע"ה, 9 ונדפסה גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקל"א. שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רמ"ח וסי' ש"א, מאירי קי"ז ב', עמ' 436, רא"ש פ"י סי' ג', טחו"מ סוף סי' קס"ד, נ"י פ"י סי' תקצ"ב, וב"ב פ"א סי' תר"ו, חי' הר"ן ב"ב, עמ' 34. והנה באו"ז ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רמ"ח הנ"ל מנו תוספתא זו בתוך שאר מנהגי המדינה שאספו שם, ברם שאלה זו היתה קיימת הלכה למעשה בקהלות חו"ל, עיין, לדוגמא, בשו"ת מהר"מ ב"ב ובשו"ת הריטב"א הנ"ל. ועיין במאירי הנ"ל שהביא את הדעות השונות, ובחו"מ סי' קס"ד סעיף ז' ובנו"כ שם. ועיין בבלי קט"ז ב'. ובפי' הראב"ד הנ"ל מסיק: הכל לפי המנהג, עד המנהג יכול לשנות, יותר מן המנהג, אינו יכול לעשות ולשנות. ודבר זה נתגלה לי בנרבונא וכו'. ועיין מ"ש הרמב"ן הנ"ל (בהערה 7), עמ' קל"ה. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"א סה"ד.