תוספתא כפשוטה על בבא מציעא יא:ט

130-31. לזה חצר סמוכה לכן ולזה חצר סמוכה לכאן, [זה סמוך לחצירו וזה סמוך לחצירו]. בכי"ו נשמטה הסיפא "זה סמוך לחצירו" וכו' בטעות, והשלמתי ע"פ כי"ע. וגם בד: הסמוך 21 צ"ל ]ז[ה סמוך. לחצרו וזה סמוך לחצרו. ובפירושה נראה שכאן מתחילה התוספתא לפרש את משנת ב"ב, ונסמכה לפ"א מ"ו אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, 22 ועיין מ"ש להלן שורה 33–35, ד"ה וכן היה. ואמרו כאן שאם לזה חצר משלו סמוכה לכאן, כלומר, לחצר השותפין, ולזה חצר משלו חולקין. ומסדר התוספתא היה לו במשנתו ברפ"א הלכה זו מפורשת, וכמו שדייקו בירושלמי ברפ"א, י"ב ע"ד. והכל הוא מדברי ר' יהודה במשנתו, כמפורש להלן עיין רמ"ה פ"א סי' קע"ג והביאו בטחו"מ ריש סי' קע"א.

231-32. ר' יהודה או' לא הורשו אלא שלשים יום. כלומר אם נפל הכותל 23 עיין במשנתנו פ"א מ"א ומ"ב. לא הורשו להחזיק את האבנים אלא ל' יום, כדין זמן בית דין.

332. הוזק בתוך שלשים יום, פטור, לאחר שלשים יום, חייב. בתוך שלשים יום פטור, כשיטתו לעיל, מפני שעושה ברשות, ולאחר שלשים חייב, כמו שאמרו בירושלמי מכות פ"ב ה"ד, ל"א ע"ג: השותפין קונין זה מזה בחצר, וממחין זה על ידי זה בחצר, וחייבין זה בנזקי זה. 24 ועיין במקבילות בירושלמי ב"ק פ"ג ה"ח, ג' ע"ד, נדרים פ"ה ה"א, ל"ט ע"א. ועיין לעיל ב"ק פ"א ה"ט ומקבילות.

432-33. ר' שמעון אומ' לא הורשו אלא שלשה ימים, הוזק בתוך שלשה, פטור וכו'. וכנראה שלא אמר ר' שמעון אלא בשותפין, ולא בר"ה, ולפיכך לא חלק לעיל. והוא פטר כאן בתוך שלשה ימים, כשיטתו בשכנים במשנת ב"ב פ"ב מ"ב. ועיין בבלי כאן קי"ח ב'.

533-35. וכן היה ר' יהודה או' בבית תשעת חצאי קבין לזה ובבית תשעת חצאי קבין לזה, כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה. בד ובכי"ע: כבית וכו' וכבית וכו'. וכבר שערנו לעיל, שורה 30–31, ד"ה ובפירושה, שהברייתות שלנו נסמכו למשנתנו ב"ב פ"א מ"ו: אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ולפיכך אמרו כאן: וכן היה ר' יהודה אומר בבית תשעת חצאי קבין לזה 25 כלומר, אין חולקין את השדה אלא בבית תשעה קבין לזה וכו'. ובבית תשעת חצאי קבין לזה, כשיטתו במשנתנו הנ"ל. והתוספתא מוסיפה את הטעם כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה, כלומר חורש מצד לצד, הופך, וחוזר לצד שהתחיל. וכבר אמרו בבבלי שם י"ב א', שאין כאן מחלוקת, ור' יהודה שנה את משנתו לפי מקומו בא"י, עיי"ש.

635-36. כללו של דבר, כל ששם הראשון קרוי עליו אין רשיי לחלקו. וכ"ה בד. ובכי"ע: כל שאין שם הראשון וכו', וכצ"ל לפנינו, ובמשנתנו ב"ב ספ"א (בהוצאות הרגילות): זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו, אין חולקין. וכ"ה בהוצאות שלנו בבבלי שם י"א א'. ובכ"י אוקספורד ורומי שם: ואם לאו מעלין אותו בדמים, כגירסת הברייתא שבבבלי י"ג ב'. אבל כבר העיר בדק"ס שם, עמ' 50, הערה א', שכל זה חסר בכי"י ובראשונים, והעיר גם על דברי הריטב"א שהסיק שכל מי שגורס כן במשנתנו משתבש, עיי"ש י"ג ב'. וכן מעיד ר"י אשכנזי (לפי מלא"ש): "לא מצאתי זה בכל הספרים", וליתא במשנה שבירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י. והאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 962 ואילך, והסיק לנכון, שבהוצ' שלנו היא הוספה ע"פ הברייתא בבבלי י"ג ב' והתוספתא שלנו, והיא חולקת על משנתנו, ומצריכה שיהא שמו הראשון עליו, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.