תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ב:כו

164-65. אוהב לטעון, ושונא לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא, שלא לשבור את לבו. וכ"ה בד. ובכי"ע: כְדֵי לשבור את לבו. והניקוד תכופות סימן, שיש כאן תיקון. והוא כנראה ע"פ הבבלי שגרס: כדי לכוף את יצרו. אבל בס' הנר לר"ז אגמאתי, 82 ע"א, מעתיק מן הבבלי: כדי לכוף את יצרו. ס"א שלא לשבר את לבו. ולפ"ז נראה שבסיפא העיקר הוא כמו שלפנינו בתוספתא, והכוונה שלא לשבור את לב השונא 20 השוה מכילתא בשלח, ויהי פ"א, עמ' 86: שלא לשבור לב טף ונשים. שיבהל ויפחד שיעזב אותו אחרי שיטפל באוהב, עיין בלשון הר"מ פי"ג מה' רוצח וש"נ ה"ב ולהלן שם בסוף הפרק. ולעצם ההלכה הרי הגירסא בבבלי היא: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. והגירסא שלנו בתוספתא קשה, שהרי מצות פריקה קודמת למצות טעינה (מכילתא דרשב"י משפטים כ"ג, ה', עמ' 215, ועוד) ולמה לי הטעם של שבירת הלב. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא ע"פ הבבלי. אבל וודאי אין כאן, שהרי הגירסא שלפנינו ("אוהב לטעון ושונא לפרוק") מקויימת גם ע"י ד וכי"ע. ושמא יש לפנינו השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: אוהב לטעון ושונא [לטעון. אוהב לפרוק ושונא] לפרוק, מצוה לפרוק עם השונא. ומדברים בטעינה וטעינה ופריקה ופריקה. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 215: אין לי אלא אחיך, אויבך מנין וכו' אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך. ועיין ספרי כי תצא פיס' רכ"ב, סוף עמ' 255, פיס' רכ"ה, עמ' 257. ועיין בתוספות פסחים קי"ג ב', ד"ה שראה.

265-66. שונא שאמרו שונא שבישראל ולא שונא שבאומות. לפי פשוטו פירושו שונא שאמרו לעיל שהוא קודם, הוא דווקא בשונא שבישראל, אבל בשונא גוי אין לו דין קדימה, כמו שפירש בח"ד. ועיין להלן בסמוך. ושמא הכוונה למקרא, כלומר שונא שאמרו בתורה אין הכוונה לגוי, שהלכה בידוע שהוא שונא את ישראל, אלא לשונא ישראל, אבל בגוי סתם אין הדין כן, אלא כמפורש להלן.