תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ג:יט

163-64. לא ימכרנה לא לתגר, ולא לחרג, ולא לחרם, מפני שמרמא בה את אחרים. כלומר, אפילו על מנת לקוץ, כפירש"י. ובד, בכי"ע, בבבלי נ"ב א', ובירושלמי פ"ד ה"ד, ט' ע"ד, הגירסא היא "להרג" במקום "לחרג" שלפנינו. ובירושלמי הנ"ל לא נזכר "תגר" ואף הרי"ף במקומו והר"מ פ"ז מה' גניבה ואבידה ה"ו השמיטוהו. והנה ביחס לגירסא "חרג" (במקום "הרג") כבר הוכח לעיל ח"ז (נדרים), עמ' 419, שזו היא הגירסא הנכונה, וחרג וחרם שניהם בעלי תפקידים דומים הם, עיין מ"ש שם. ואף הגירסא תגר שלפנינו קשה, והיכן מצינו שתגר רמאי הוא, 24 ומה שיוצא ממשנתנו כאן פ"ד סמי"א שתגר חשוד הוא, היינו משום שהוא לוקח הרבה יין בבת אחת על מנת למכור, ודינו כמערב בתחילה מים ביין על מנת למכור ולהודיע , שאסור לעשות כן, עיין מ"ש לעיל נדרים, עמ' 419, הערה 46. ושערתי בנדרים שם בדרך שמא ואולי שלפנינו צ"ל: לחגר (במקום: לתגר), ואף חגר מעין חרג הוא, עיין מש"ש. וכולם אימתנים הן ומפחדים לסרב להם.

264. אבל נוקבה ותולה בצואר בנו. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל, ובד חסרה המלה "בנו" בטעות. ובבבלי הנ"ל: בצואר בנו, או בצואר בתו.

364-65. וכשם שאתה אומ' בחולין, כך אתה אומ' במעשר שני. וכן מעתיק הרמב"ן נ"ב רע"א בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ד מ"ט ובתו"כ הנ"ל: ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה (כלומר, המסרב לקבלה). והרמב"ן הנ"ל מביא ראייה מלשון התוספתא ("כשם שאתה אומר בחולין") שדווקא בלא חסרה כדי אונאה, כפירוש הריב"ם (בתוספות נ"ב ב', ד"ה ונותנה) ועוד. ועיין בשטמ"ק במקומו. ובתוספתא מע"ש פ"ג ה"ו: פחות מכן אפי' איסר אין רשיי לחלל עליה. ועיין מ"ש שם ח"ב, עמ' 754, בשם שו"ת משיב דבר ועוד, ולהלן שם שורה 20. ובירושלמי פ"ד סה"ד, ט' ע"ד: כשם שמוציאין לחולין כך מוציאין למעשר שני, כלומר, כשם שמוציא את המטבע כשהוא קונה חולין (שהמוכר מקבלה כמטבע יפה) כך דינו במעשר שני שמוציא אותו על פירות מע"ש, והיינו כשמחלל עליו פירות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 765, ד"ה אם רצה לדקדק.

465-66. ובלבד שלא יתכוין (לה) להטיל סלע על השני. המוקף ליתא בד ובכי"ע ובחי' הרמב"ן הנ"ל. 25 וכנראה שלפני הסופר היתה המלה "לה" בסוף שורה כהתחלה למלה "להטיל", כדרך הסופרים. ובכי"ע וברמב"ן הנ"ל חסרה המלה "סלע" (וברמב"ן נשמטו בטעות גם המלים "על השני"). ופירש הרמב"ן: ובלבד שלא יתכוין נמי ליתן סלעיו הפגומין למעשר. וכע"ז פירש בח"ד. ובירושלמי הנ"ל בכיר"ז: ובלבד שלא יתכוין להוציאו למעשר שני, כלומר את הרעות למע"ש, כבתוספתא כאן. ועל הלשון "להטיל", עיין מ"ש לעיל הט"ז, שורה 53, ד"ה מי שהוטל. ועיין בירושלמי פ"ד רה"ה, ט' ע"ד, ובמה"פ שם, ד"ה חזקיה, ובבבלי נ"ב ב'.

566. ההונאה שמנה כסף. בכי"ע חסרה בבא זו, ואף בח"ד מחקה, וכן נכון וזו היא שיטת ר' טרפון במשנתנו פ"ד מ"ג, לעניין מטלטלין.

666-67. במה דברים אמורים בדינרין, ובסלעין, אבל בדינרי זהב, ובמטבעות של נחשת, היה מוציאן בשויהן. בירושלמי הנ"ל: ותולה בצואר בנו, במה דברים אמורים בדינרים וסלעים, אבל בדינר זהב ובמטביעות כסף מוציאין בשוייהן. כשם שמוציאין לחולין וכו'. ומתוך הסדר בירושלמי משמע שבבא זו דבוקה לדין איסור מכירה לחרג ולחרם. ובח"ד פירש גם את התוספתא כאן שהיא חוזרת לבבא שלא ימכרנה לתגר וכו'. ולפ"ז קשה לפרש עניין של מטבעות נחושת, ומי ירמה במטבע נחושת שהוקה ששוויה מעט. וכנראה שהגירסא "מטבעות כסף" שבירושלמי נכונה, 26 וכ"ה גם בכיר"ז, וכן מעתיק גם בס' הנר לר"ז אגמאתי 102 סע"א בשם פיסקי הונאה לרב"ס, ואין להגיה. והכוונה למטבעות של כסף, חוץ מדינרים וסלעים, ולא למטבעות גדולים של כסף, שלא היו רווחיים בא"י, ולא לקחו אותם ע"פ צורתם, אלא ע"פ משקלם בשוויהם, ולפיכך אין לחשוש לרמאות. וכן פירש הרא"ף במקומו. ולפ"ז צריך להגיה גם בתוספתא "ובמטבעות של כסף". 27 וכנראה שהגיהו בתוספתא "נחושת", משום שהיה קשה להם, והרי דינרים וסלעים של כסף הם. ומשום כך הגיה בעל פ"מ גם בירושלמי ע"פ התוספתא. ובאמת הלכה זו שייכת גם לאונאה במטבע, ואונאה שאמרו במטבעות אינה אלא כשהמתכת יוצאת ע"ג צורתה, אבל אם היתה יוצאת במשקל, אם אינה שוה כפי דמיה אפילו בכל שהוא, מחזיר (עיין בתוספות נ"א ב', ד"ה איסר). וכן בס' מישרים לרבינו ירוחם (נתיב ט' ח"ג): ונר' שכל דינר של כסף, או של זהב, ששוקלין אותו ולקחו סתם שחוזר, הן שחסר ממנו מעט, או הרבה, והוא דבר שבמשקל (ועיין ר"מ פי"ב מה' מכירה ה"י ובלח"מ שם) וג"כ מותר לקיימו הן שחסר מעט, או רב, שכל מי שקנה ישקלנו . והוא ע"פ הירושלמי, כמו שציין הגר"א בבאוריו לחו"מ סי' רכ"ז ס"ק כ"ז. 28 ומש"ש לעיין במפרש במקומו, כיוון לר' אליהו פערקאן (הרא"ף) הנ"ל בפנים.