תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ג:כה

178-79. כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"י.

279. ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון וכו'. בבלי נ"ח ב'. 30 בשם רשב"י, ועיין דק"ס שם, עמ' 161, הערה צ'. ובס' מקור חיים לר' שמואל צרצה פרש' בהר, פ"ה ע"ד, בשם רשב"ג. ועיין לעיל ב"ק פ"ז רה"ח ומשנת ערכין ספ"ג.

381-82. היו חמרין מבקשין יין, ושמן וכו'. תו"כ בהר פ"ד פרש' ג' ה"ב, ק"ז ע"ד, ובבלי נ"ח ב', כל הברייתא בשינוי סדר הבבות.

483. וייסורין באין עליו. בכי"ע: ואיסורין באין עליו. וכן הכתיב (איסורין במקום: יסורין) בוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות פי"ח, ג', עמ' ת"ו, ובפ"ה א', עמ' ק"א שורה 5 (בכי"ל). ועיין ברשימה הארוכה של ר"ש אברמסון במס' ע"ז שהוציא לאור, פ' ע"ד ואילך. ועיין דק"ס סנהדרין, עמ' 245, הערה ל'.

584-85. זכר אתה אין כת' כאן, אלא זכר נא וגו'. בד: זכור אתה אין כתוב כאן, אלא זכר נא וגומ'. הדברים סתומים, ובכי"ע, בתו"כ ובבבלי הנ"ל חסר כל זה. ואשר לעצם הגירסא כאן היא בכלל אינה מובנת. גירסת ד זכור אתה (כלומר, זָכוּר אתה) אינה לשון מקרא אלא לשון חכמים, וגירסת כי"ו זכר (כלומר בציווי, כבמקרא) אתה היא מגומגמת. ונראית הגהת בעל מ"ב, שצ"ל: זכר עתה (וגם בד "זכור" הוא ציווי) אין כתיב כאן (כלומר, כמו בתרגום שם: אדכר כדון ), אלא זכר נא, כלומר, בבקשה. ושמא צ"ל לעיל: לא יאמר לו [אפי'] כדרך שאמרו לאיוב וכו'. וכבר אמרו במדרשות (תנחומא הוצ' בובר וישלח סי' ח', ומשם באגדת בראשית פנ"ו) שאליפז הוכיח אותו בדברי נחמות, ואמר לו הרי אתה בעצמך ניחמת בעלי מומין (הנה יסרת רבים, איוב שם ד', ג') ואמרת להם סופכם שהקב"ה משתבח בכם, ואף אתה סופך כך, זכר נא מי הוא נקי אובד, ודייקו מלשון "נא" שדבר אליו רכות (עיין בבלי סנהדרין פ"ט ב'), ונחם אותו, שלא יתייאש, וסוף דבר שאין נקי אובד, אברהם נמלט מן הכבשן, עיי"ש במדרשות, ולפ"ז אף בלשון תנחומין לא יאמר לו כן, ולא יזכיר לו עוונותיו. 31 ועיין בדברי בלדד פ"ח שם ובאגדת בראשית פס"א, עמ' 121, ובהערות שם. והשווה מעיין גנים על איוב, עמ' 20.

685-86. ר' יהודה או' אף לא יתלה את עיניו ויאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אין רוצה ליקח. וכ"ה בד ובתו"כ הנ"ל. וכע"ז בבבלי הנ"ל, אלא ששם הסיום הוא: בשעה שאין לו דמים. וכן בבבלי פסחים קי"ב ב': צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי וכו', ואל תעמוד על המקח, בשעה שאין לך דמים. ופירש ר"ח שם: שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו (כלומר, אם אינך קונה). וברשב"ם שם פירש שאתה נמצא מפסידו חנם שלא יקחנו אחר, מאחר שאתה מהפך בו. ובמשנתנו כאן (פ"ד מ"י) בסתם: לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. ובכי"ע כאן חסרה כל בבא זו, וכנראה שנשמטה בטעות. 32 ועיין שאילתות וזאת הברכה, שאילתא קס"ז, הוצ' הנצי"ב (ירושלים תשי"ג), עמ' ש"ד, ובהערה ט"ז שם. ובפי' הראב"ד לתו"כ הנ"ל: מפני שגונב דעת וכו', והרי הוא כסך שמן מפך ריקם, מפני שהוא גונב דעת חבירו, שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו. ובתוספ' מפרש, מפני שמשביח דעתו של מוכר וכו'. וכן במיוחס להר"ש שם, ק"ד ע"ב: בתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, פי' שסבור שזה רוצה לקנות, ואינו אלא שהוא מתלוצץ בו. וברור שהמיוחס להר"ש לקח מפירוש הראב"ד, ובתוספתא אין זכר לכל זה. ברם וודאי גמור הוא שרבינו לא כיון לתוספתא אלא לברייתא שבד"א רבה ספ"ח, הוצ' היגר, עמ' 228. ורבינו נותן דוגמא לעיל: והרי הוא כסך (צ"ל: כסוך) שמן מפך ריקם, והוא לעיל בדא"ר שם (הוצ' היגר, עמ' 226, עיי"ש בשנו"ס), ובבלי חולין צ"ד א'. והלשון בדא"ר הנ"ל הוא: היה עובר בשוק אצל מוכרי תבואה, אל יאמר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, מפני שמשביח דעתו של מוכר. ואמרו בירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג: ר' זעירא מיקל להין דחמי לחבריה זבין זבינא ומעלה ליה עלוי, א"ר אבין בשם ר' זעירא אף לעושה עלוי חבילה . וכבר פירשתי (תרביץ ש"ד ס"ד, עמ' 379) את הדברים ע"פ הירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד, ל"ט ע"ד: אמר ר' אבהו אסור לעשות חבילה ביריד. ופירש הריטב"א ע"ז י"א ב', ד"ה ויש (ועיין גם רמב"ן שם י"ב ב'), שאסור לילך ליריד אפילו אינו רוצה לקנות, מפני שעושה חבילה, כלומר, עם רב, והוא כבוד לע"ז (ופשיטא שאף הסחורה מתייקרת כשרואים שיש הרבה קונים). וכן הפירוש גם בירושלמי קידושין, כלומר, שאסור לעמוד על יד המוכר, אעפ"י שאינו אומר כלום ואינו מעלה את המחיר, אלא שעושה חבילה, וממילא מחזיק את דעת המוכר, והוא לא יוריד מן המחיר. וכן הפירוש גם בדא"ר שלנו, שהוא משביח את דעת המוכר, שהוא עומד על דעתו, ולא ימכור בפחות, והוא גונב את דעתו בחנם.

786. ראה גר שבא ללמוד תורה וכו'. בבלי הנ"ל, מכילתא משפטים פי"ח, עמ' 311, תנחומא וירא סי' י"ד, הוצ' בובר סי' ל"ב, מס' גרים רפ"ד.

886-87. ראו מי שבא ללמוד תורה, שאכל טריפות וכו'. צ"ל: [פה] שאכל, כמו שהוא בד ובבבלי הנ"ל. ובמכילתא (בכי"י, עיי"ש בשנו"ס) הנ"ל: והרי חזירין נוצר (צ"ל: נוצר' = נוצרין) מבין שינך וכו', כלומר, כשהנך מדבר עדיין אני שומע את קול החזירים שאכלת שקמו לתחייה והם נוהקים, עיין מ"ש על כל זה ברבעון "לשוננו" כרך ל"ב, תשכ"ח, עמ' 95 ואילך.

988. ויאמר ומי אביהם, וכי יש אב לתורה. בתשה"ג ליק סי' מ"ה, עמ' 19: ואמר (כלומר, רב יהודאי) דתני בשעה שאמר העם מה זה היה לבן קיש וכו' ויען איש משם ויאמר ומי אביהם (ש"א י', י"ב) מאי ומי אביהם וכי יש אב לדברי תורה, והלא כבר נאמר מה שמו ומה שם בנו כי תדע (משלי ל', ד'), אלמא תורה לאו ירושה. ועיין בח"ד שציין לנדרים פ"א א'. וכע"ז דרשו במדרש במ"ר נשא פ"ח, ב' על צדיקים, ואמרו שאין בן ישראל יכול להיות כהן, אם הוא רוצה, וכן לוי, מפני שהם בית אב, אבל אפילו גוי אם רוצה להיות צדיק יכול הוא "שאינו בית אב" וכו', "יראי ה' אינו בית אב".

1088-89. והלא כבר נאמ' מה שמו ומה שם בנו כי תדע. הדברים סתומים, ואין להבין מה שייך פסוק זה במשלי לדברי תורה. אבל הדברים מתבארים ממדרש שאינו לפנינו, ומביאו בתשה"ג הנ"ל. וכן אמרו בפסוק שם (משלי ל', ד'): מי עלה לשמים וכו', מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים וכו', ודרשוהו במדרשות (פסיקתא דר"כ פסי' א', הוצ' מנדלבוים עמ' 8 ואילך ומקבילות שצוינו שם): על משה ואהרן ואליהו. ובתשה"ג הנ"ל מונה גם את המשיח ומסיים שם: מי הוו להו בני דהוו נפישין כוותהון ויכלין למעבד כוותהון. מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מהכין תדע דתורה לאו ירושה. וסיום זה לא מצאתי בשום מדרש, וברור ששאב ממקור שאין בידינו. ועיין בהערות בובר למדרש משלי ל', ד' הנ"ל (שציין לתשה"ג, אבל לא הרגיש בעיקר). ובשאר המדרשות דרשו "שם בנו" על ישראל, ולפ"ז "כי תדע" אינה שאלה, אלא ציווי: שתדע. ואף לפי תשה"ג הפירוש כן שאנו יודעים את שמותיהם, ומהם אף שמות בניהם, ולא היו כאבותיהם, ומכ"ש הללו שאין אנו יודעים את שמות בניהם.

1189-90. ואו' בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. בתשה"ג הנ"ל: וכתיב (משלי י"ט, י"ד) בהדין עניינא (כלומר, בעניין דברי תורה) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת , בתורה קאמר קרא, עיין בבלי קידושין ל' ב'.