תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ד:כא

165-66. רשיי הלוקח ליקח בהן כל מין שירצה. רשב"א ס"ח סע"א, רא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל (לעיל, שורה 61), עיי"ש, נ"י פ"ה סי' תכ"ו (במשנה). ירושלמי כאן פ"ה ה"ה, י' ע"ב. והרי"ף (פ"ה סי' תכ"ט), ואחרים, הביאו הלכה זו בשם הירושלמי, ולא הזכירו את התוספתא. וכן במאירי ס"ח ב', עמ' 257: וכן אמרו עוד שם (כלומר, בירושלמי) שהנותן מעות לחברו וכו', מכיון שלא פירט לו, הרי הרשהו בכל מין שירצה. וכן הביא ברייתא זו בסתם בפיסקי תלמיד הרשב"א עמ' קע"ו: הנותן מעות לחבירו סתם למחצית שכר, כלומר שלא פירש לו איזה סחורה יקח ואיזה לא יקח.

266. ובלבד שלא יקח בהן לא כסות, ולא עצים. וכ"ה בד, בכי"ע, בראשונים הנ"ל 29 חוץ מרבינו יהונתן על הרי"ף, הרא"ש, רבינו ירוחם והטור. ובירושלמי הנ"ל. וכן מעתיק הר"מ בסוף פ"ז מה' שלוחין ושותפין. אבל ברא"ש פ"ה סי' מ"א ובטיו"ד סוף סי' קע"ז: לא כסות ולא כלים, וגירסא זו בוודאי משובשת, והיא באשגרה מן המשנה, התוספתא והתלמוד שבאים בהם "כסות וכלים" יחד. וכתב הרשב"א שם: לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא וכן הוא בירושלמי, ולא נתפרש טעם למה (וכע"ז גם בנ"י הנ"ל). אבל בפיסקי תלמידו: ונראה שטעם הדבר לפי שדברים אלו צריכין תדיר לפרנסת הבית, וכל שהן מזומנין לו לבעל העסק יוציא מהן יותר מכדי צרכו. ועיין מ"ש להלן פ"ו ה"ה, שורה 15, ד"ה ועל חבילי עצים. והראשון שנתן טעם לדבר הוא רבינו יהונתן על הרי"ף שם שכתב: ולא יקח לו לא כסות ולא כלים , 30 כגירסת הרא"ש וסייעתו הנ"ל. וכנראה שכן גרסו ברי"ף שם, אבל גם ברי"ף כ"י ביה"מ כאן: ולא עצים. שאין דרך לקנותן בסחורה, שאין להם קופצים לקנותם, ושכרם מועט, וטרחם מרובה. ועוד, שאין נכנסים בכלל שם פירות, והוא הזכיר לו פירות, ועיין ברא"ש וברבינו ירוחם הנ"ל. והמאירי, עמ' 257 הנ"ל, חזר על הטעם שנתן רבינו יהונתן הנ"ל, וכתב על הטעם הראשון שנתן רבינו יהונתן: ויראה מפירוש זה שאפילו לא הזכיר לו שם פירות לא יקח את אלו. ויש מפרשים שאין נכנסין בכלל מלות פרות, ולדעת פירוש זה אם לא הזכיר לו (אף) פירות, רשאי ליקח אף את אלו. והנה ברי"ף הנ"ל (שורה 65–66), בכל הדפוסים שבדקתי לא נזכרו פירות בבבא שלפנינו (בד"ח נתנו מלה זו במרובעים) וכן לא נזכרו בנ"י שם במשנתנו. אבל בכ"י בית המדרש כאן מפורש: ליקח בהן פירות . וברור שכן היה ברי"ף גם לפני רבינו יהונתן, המאירי והרא"ש.

367. רשיי הלוקח ליקח לו מאותו המין. כ"ה ("ליקח") בד, בכי"ע, ברא"ש, ברבינו ירוחם ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו נשמטה המלה "ליקח" בטעות. והכוונה שהלוקח מותר לו לקנות לעצמו ממעותיו נוסף על מה שלקח בכסף העיסקא אפילו אותו מין שלקח בשביל השותפות. ופשיטא שיוכל לקנות ממעותיו מינים אחרים, אלא גם מאותו מין יוכל לקנות, אף שיש כאן חשד שלעצמו קנה סחורה יותר משובחת. ברם בר"מ פ"ה מה' שלוחין ה"ג: הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכו', ולא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים אלא בכולם חטים, או בכולן שעורים, כדי שיהו מעות שניהם שוים בחבלה. 31 עיין לעיל הערות 27–28. וכ"ה בסמ"ג עשין פ"ב, קס"ז ע"ד, בשם תניא בתוספתא דבבא מציעא, והעתיק את לשון הר"מ, אלא שהשמיט את "כדי שיהו מעות שניהם" וכו'. ופירש בכ"מ שמ"ש הר"מ "ולא יקח לעצמו" וכו' עונה על הרישא, כלומר, על הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. אבל במרכבת המשנה שם פירש שכל דברי הר"מ אחת הם, וזו היא הברייתא שלנו כאן, ודווקא אותו מין מותר לו לקחת נוסף על סחורת העיסקא, אבל אסור לו לקחת מין אחר, שמא יחשדו שממין האחר יש יותר ריוח, ולפיכך קנה אותו לעצמו ולא בכסף העיסקא. והראב"ד לא הסכים אתו. אבל מתוך ההשוואה של לשון הר"מ שם ולשון התוספתא לעיל הי"ט, שורה 60 ואילך, ברור שצדק מרן בפירושו, ואינו עניין להלכה שלפנינו, וגם הלשון "שווים בחבלה" מגומגם יותר לפירוש בעל מרכבת המשנה.

467-68. וכשהוא מוכר אין מוכר כולן כאחד, אלא אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן. וכ"ה בכי"ע. וכן בירושלמי: כשמוכר לא ימכור שנים כאחת, אלא מוכר זה ראשון וזה אחרון. ובד: אין מוכר אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, וברור שיש שם השמטה בט"ס. ועיין בנת"י בירושלמי שם שסמך על גירסת הדפוסים, ושער שמשום כך השיג הראב"ד על הר"מ הנ"ל, ופשיטא שאין לכך שום יסוד. והטעם של התוספתא כאן שאם ימכור את אותו המין שלו ושל העיסקא ביחד יחשדו בו להפך, ששלו פחות יפה, ומוכר שניהם במחיר אחד. אבל אם קנה לעצמו מין אחר, אין חשש כזה, שאין מוכרין בחבילה אחת חטים ושעורים.