תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ה:ח

118-19. השם בהמה טמיאה מחבירו, עד מתי חייב וכו'. בבבלי ס"ט א: השם בהמה לחבירו וכו'. וכ"ה גם בירושלמי שנביא להלן. אבל בפי' הראב"ד שם (לפי שטמ"ק): השם בהמה טמאה לחבירו. ובחי' הרשב"א ובתוספ' הרא"ש ובנ"י שם הביאו את התוספתא כאן. ובחי' הרשב"א שם: ונראה שהרב גורס כן (כלומר, בבבלי) השם בהמה טמאה , 14 כצ"ל, וכפי שמביא בשטמ"ק בשמו, ולפנינו נשמטה מלה זו בטעות בחי' הרשב"א. וכן כתובה בפירושיו.

219-20. ליטפל באתונות, סמכוס אומ' באתונות שמונה עשר חודש, ובגודרות עשרים וארבעה חדש. בד, בכי"ע ובכי"ש: ליטפל בולדות . וכצ"ל לפנינו. 15 והמלה "באתונות" היא באשגרה מלמטה. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: השם בהמה מחבירו עד כמה חייב באחריותה. סומכוס אומר הגודרות (בכיר"ז: בעדרות) שני' עשר חדש, באתונות עשרים וארבע חדש. ובבבלי ס"ט א' הנ"ל: עד מתי חייב לטפל בה. סומכוס אומר באתונות שמנה עשר חדש, בגודרות כ"ד חדש. והרשב"א והרא"ש ונ"י הנ"ל מעתיקים גם בשם התוספתא: עד מתי חייב לטפל בה . אבל המיוחס להריטב"א והרא"ש בפסקיו פ"ה סי' מ"ג (בשם אית ספרים) גרסו כאן גם בבבלי: ליטפל בולדות. ואשר לגודרות גורס הראב"ד (לפי חי' הרשב"א הנ"ל) בין בבבלי ובין בתוספתא: גודריות . ולפי תוספות הרא"ש הנ"ל: גדדיות, ובנ"י: גדריאות. ופירש הראב"ד (לפי הרשב"א): גודריות סוסיות ופרדות. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: סוסים נקבות. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קע"ט: בגודדיות, שהן סוסיאות, עשרים וארבעה חדש. ויש מי שגורס גודרות, והן בקר וצאן. ואין ספק שהגירסא הנכונה בין בתוספתא, בין בירושלמי, בין בבבלי היא גודריות , ואף הגירסא "גודרות" פירושה כמו גודריות, עיין להלן. ובירושלמי כאן פ"ו ה"ג, י"א ע"א: כדי לשכור לו גיידור קטן וכו', כדי ליקח גיידור קטן וכו'. ובבבלי נדרים מ"א א': הוה רכיב גידרונ' (כ"ה בכי"מ ובערוך ערך גדרון) זוטא . ובהגדות התלמוד שם: רכיב גינדרנא זוטא , ובכ"י וותיקן שם, עמ' 110: רכב גונדינא, וברור שצ"ל שם: גונדרינא זוטא. ובערוך ערך גיידור: גיידור קטן וכו', פי' חמור בל"י גיידרו. ועיין מ"ש בזה הר"מ זכס בספרו בייטראגע ח"א, עמ' 155, בהערה. ולפ"ז "גודריות" שבתוספתא אינה אלא צורה ארמית (וגודרות, צורה עברית) של רבים של המלה γαϊδάρια (רבים של γαϊδάριον) חמורים קטנים. ומלה זו γαϊδάρια. חמורים קטנים, מצויה הרבה בפפירוסים המאוחרים, עיין במלונו של Preisigke לפפירוסים ערך γαϊδάριον ובהשלמות שם בערכו. ועל מוצא המלה נשפך הרבה דיו, עיין בספרות המרובה שציין Psaltes בספרו (גרמנית) דקדוק הכרוניקות הביצנטיות, עמ' 84–85. ואף "גינדרנא" שבכ"י התלמוד בנדרים אף הוא γαϊδάριον בהוספת נון לפני הדלי"ת, 16 ויש לציין שאף במקורות שלנו נמצא לפעמים "אנדריינוס" במקום אדריינוס, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון וכו', עמ' 13. γαϊνδάριον. עיין בספרו של Psaltes הנ"ל, עמ' 79. ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז במקומו. קוצרו של דבר, גיידרון (וברבים: גיידריות, דוגמת: וילאות, צורת רבים של וילון, דריות, קריות וכדומה) הוא "גיידור קטן" שבירושלמי ו"גידרונא זוטא" שבבבלי הנ"ל. וכתב במאירי, עמ' 259: ואין חלוק בין חמור לאתון, ומכל מקום יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן. ברם לא מצאתי בכל הספרות התלמודית (משנה, תוספתא, מדרשי הלכה, ירושלמי ובבלי) את המלה "אתון" 17 חוץ ממקומות שיש בהם רמז למקרא, דוגמת "פי האתון", משוי שתי אתונות שסמכוהו למקרא: ולשורקה בני אתונו, בבלי כתובות קי"א ב'. אלא כאן. ועל כרחנו אנו אומרים שהבינו כאן בבעל חי זה בהמה שהיא בעיקר לרכיבה, וכן גדריאות 18 גידורים קטנים, עיין בנתיבות ירושלים ב"מ פ"ו ה"ג הנ"ל (בפנים), וכן גידרונא זוטא שבבבלי נדרים מ"א א' הנ"ל. שהרגילו אותם באופן מיוחד לרכיבה.

320-21. ואם עמד עליו בתוך הזמן, חבירו מעכב על ידו וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ט א'. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: עמד עליו בתוך הזמן שמין לו (כלומר, שמין לו בעל כרחו את השבח), אחר הזמן, אין שמין לו (כלומר, בעל כרחו). ועיין בפתחי שערים ס"ט א' (מ"ב ע"א מן הספר), ד"ה ואם בא לחלוק, דברים של טעם.

421. אבל אינו דומה טיפולה של שנה ראשונה בטיפולה של שנה שנייה. בד, כי"ע וכי"ש: לטיפולה של שנה שנייה. וכן בבבלי הנ"ל: טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת, ולפנינו, כנראה, צ"ל: כטיפולה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: לא דומה טיפול שנה אחת לשתי שנים. ופירושו, כנראה, שיחס השבח בין שנה לשנתים אינו דומה, ובשנתים השבח הוא יותר מכפלים של שנה אחת, ולפיכך חייב לטפל בה שנתים, ואם עמד בעל הבהמה לחלק בתוך הזמן, מעכב עליו המקבל. והוא מעין הפירוש השני ששמע רש"י שהמקבל מעכב, אבל לא מטעמו, עיי"ש. ועיין בריטב"א, סד"ה ואם. ובירושלמי לא נזכר "אבל", ובבבלי הקשו: אבל, מאי קאמר? אלא לפי שאינו דומה וכו'. ואפשר שתנא זה דרומאה הוא, והשתמש באבל במשמעות ברם (עיין ב"ר פצ"א, ח', עמ' 1130), בקושטא, באמת, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין עמ' 16, ולעיל נדרים, עמ' 485, הערה 28. ואף בבבלי אין שם הגהה אלא פירוש: "אבל" פירושו "אלא".