תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ו:ד

111-12. אין פוסקין על החלב, ועל הגיזין, אלא עד שייעשו וכו'. כלומר, אין פוסקין על החלב עצמו להקדים לו מעות שיתן לו חלב וכו', ובבבא שלעיל הכוונה שאין פוסקין על קדרות , על סמך הביצים של יוצר, והוא משום שנקטו שם לשון משנתנו. ואיסור הפסיקה הוא מפני החשש שמא יוזיל לו מפני הקדמת המעות, ועדיין לא יצא השער. ובתס"ר (ירושלים תפרח"י) העירותי על ס' המקח והממכר שמ"ג (עכשיו ראיתי שכבר ציין לו הגרי"ש בפתחי שערים) שכתב: ומי שמלוה מעות על החלב אין ראוי לפסוק ממנו דמים כלל, אלא מה שהוא מצוי ממנו וכו', כדגר' (כלומר, בתוספתא כאן) אין פוסקין על החלב ועל הגזיזה אלא עד שיעשו. ועיין מ"ש להלן.

212. התחיל לחלב, מותר לקוץ, התחיל לגוז, מותר לקוץ. בס' המקח והממכר הנ"ל חסרה הבבא השנייה (התחיל לגוז), וכנראה שקיצר. ובבבלי ס"ד א': ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחיליו וכו', ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך וכו' מותר, אבל אם אמר לו מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך וכו', אסור. והנה "ההולך לחלוב" שבבבלי הוא לכאורה כהתחיל לחלוב שבתוספתא, ולפיכך התירו לפסוק. ובאמת הברייתא שם היא ברייתא בבלית, ולא היתה ידועה לחכמי א"י, ושם הזכירו גם "מה שכוורתי רודה מכור לך", ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ג: אף על חלות דבש (כלומר, פוסקין), ואמרו כן בשם ר' יוסי בר' חנינה, עיין במה"פ שם, ד"ה פוסקין. ולפי פשוטו הבבא שלנו דבוקה לרישא ל"אין פוסקין על ביצים של יוצר עד שייעשו". ואין פוסקין על החלב ועל הגיזין עד שייעשו, אבל אם התחיל לחלוב ולגוז בעונת החליבה והגיזה, מותר לקוץ, ודינו ככל תחילת עושי המלאכות, ומותר לפסוק. ועניין המידה לא נזכר כאן, אלא להלן. ועיין במיוחס להריטב"א מה שהביא בשם "אית דמפרשי", ובחי' או"ש ב"מ ס"ד א' הביא סיוע מן התוספתא כאן לפירוש הריטב"א, ועיין מ"ש להלן, שורה 17, ד"ה מליטרא.