תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ז:א

11. השוכר את הפועלין, בין שהטעו את בעל הבית וכו'. במשנתנו רפ"ו: השוכר את האומנין, והטעו זה את זה אין להם וכו'. ופירשו בירושלמי ברפ"ו, י' ע"ד, ובבבלי ע"ו א' "הטעו" שרימו אחד את השני, ולא עוד אלא שבבבלי שם פירשו שהטעו זה את זה כוונתו שהפועלים הטעו פועלים אחרים, עיי"ש. אבל להלן שם (ע"ו ב') הסיקו: ואיבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה, 1 עיין במשנת מו"ק רפ"ב ובפיה"מ להר"מ שם. דתניא השוכר את הפועלים , 2 כ"ה בכי"ר ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 214, הערה ע'. והטעו את בעל הבית וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 122 סע"ב, מציין לתוספתא שלנו (והעתיק את לשון הבבלי), ומפרש: והאי הטעאה חזרה היא, כפי שמוכח מן הסיפא כאן, עיי"ש. ועיין בנתיבות ירושלים שם, ל"ו ע"ד.

22. אלא תרעומת. ומדברים שהם יכולים למצוא עבודה אחרת, והוא יכול למצוא פועלים אחרים, והתרעומת היא משום הטירחא, ועיין בתוספות ע"ו ב', ד"ה אין. ועיין בנתיבות ירושלים הנ"ל.

3בזמן שלא הלכו וכו'. ירושלמי פ"ז ה"א, י' ע"ד, בבלי ע"ו ב' הנ"ל.

43. ולא מצאו. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ולא מצאו תבואה . וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין בשטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א.

54. נותן להם שכר בטלים. כלומר, שכר פועלים בטלים. בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל: משלם. ובירושלמי הנ"ל: נותן להן שכר הליכה וחזרה. ומדברים שם בזמן שהם יכולים למצוא עבודה, ועיין בריטב"א ובחי' הרמב"ן.

6שאינו דומה עושה מלאכה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: ואינו דומה וכו', והיא היא. ובירושלמי: ולא דומה וכו'. ובבבלי: אבל אינו דומה וכו'. ולעיל פ"ד הי"א, שורה 33, בכי"ע: שאינו דומה וכו'.

75. הבא טעון לבא ריקן. בירושלמי הנ"ל מוסיף: היושב בצל ליושב בחמה. וכע"ז לעיל פ"ד הי"א הנ"ל.

8בזמן שלא התחילו וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ופירש"י: ארישא קאי, ועד השתא פריש מידי דשכירות, והשתא פריש מידי דקבלנות. אבל הראב"ד 3 לפי המיוחס להריטב"א ושטמ"ק. פירש שעד השתא דברו בחזרת בעה"ב, ועכשיו מדברים בחזרת פועלים, והדיבור "במה דברים אמורים" הוא לר' דוסא וכו', ועיין בחי' הריטב"א ע"ו ב'.

96. אם התחילו וכו'. כלומר, וכבר נשתעבדו בתחילת המלאכה "שכשם ששאר הדברים נקנין בקניין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה", 4 חי' הרמב"ן ע"ו ב', ד"ה ואני. ויש כאן יותר מתרעומת. 5 ואשר לקבלנות, עיין במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' ד' וסי' ה'.

10הרי אילו שמין לו. בבבלי הנ"ל מפורש: שמין להן את מה שעשו, ואף כאן הפירוש כן. ובירושלמי הנ"ל הגירסא כלפנינו. ועיין להלן בסמוך.

118. כיצד שמין לו. בירושלמי הנ"ל: כיצד שמין לו מה שעשו.

12אם היה מה שעשה יפה ששה דינרין, נותן לו סלע וכו'. כלומר, אם נתייקרה המלאכה, ועכשיו שוה מה שעשה ששה דינרין, אינו נותן לו אלא סלע לפי התנאי שביניהן, אבל אין מנכין לו את הפסד בעה"ב בחצי המלאכה השניה, משום שהת"ק סובר שיד הקבלן על העליונה, ויכול לחזור בחצי היום.

139. ואם היה יפה סלע, נותן לו סלע. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ושאלו בבבלי ע"ז א': פשיטא, ועיי"ש מה שתירצו, אבל בירושלמי לא דנו בזה כלל. ונראה שפירשו שאם הוזלה העבודה, ובמקום שני סלעים ששכר אותם היא עכשיו שוה סלע, ונמצא שבעה"ב מרויח אח"כ שקל, נותן לו סלע, ולא שני דינרים, ושלא כר' דוסא להלן, עיין מ"ש להלן.

1410. אם היה מה שעתיד ליעשות יפה חמשה דינרין, נותנין לו שקל. וכ"ה ("חמשה") בכל הנוסחאות, וכל המפרשים הגיהו ע"פ הבבלי: ששה דינרין. ושמא צ"ל: שקל [ומחצה], כלומר, שלשה דינרין, ובירושלמי הנ"ל: ג' (וכ"ה גם בכי"ל) דינרין, ובכיר"ז: שלשה דינרין, וברור שצ"ל: ש(ל)שה דינרין, כמו שהוא בבבלי.

1511. ואם היה שוה שקל, נותנין לו שקל. וכ"ה גם בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: ואם סלע, נותנין להם סלע. ושאלו שם (ע"ז א'): פשיטא, ותירצו מה שתירצו, וברור מתוך הסוגיא שהגירסא בברייתא בבבלי היא בטוחה. אבל אי אפשר להגיה בתוספתא שהיא מקויימת גם ע"י הירושלמי. ועיין במצפה שמואל מה שכתב בשם יש מפרשים. אבל בח"ד פירש שר' דוסא הרי סובר שיד הקבלן על התחתונה, ואם מה שנשאר אינו שוה אלא שקל, שהוזלה המלאכה, אינו נותן לו אלא שקל (ולהוציא מדעת הת"ק). ולפלא שלא הזכיר שכן פירש במרכבת המשנה פ"ט מה' שכירות ה"ד, שנדפס כארבעים שנה לפני ח"ד, ובאר שם שבעה"ב יכול לטעון, כיון שלא גמרת לא היה לך להתחיל ובטלה הפסיקה הראשונה. 6 על היחס של בעל ח"ד לבעל מרכבת המשנה, עיין בח"ד אהלות פ"י, עמ' רל"ה ואילך, ועיין מש"ש בהערה 7. והת"ק שנה במשנתו "סלע", ור' דוסא שנה "שקל", ובבבלי הנ"ל שנו בשניהם סלע, עיין לעיל. ודברי הש"ך בחו"מ סי' של"ג ס"ק כ"ב דחוקים, כמו שהאריך במרכבת המשנה שם. ואפשר שגם על כך כעס בעל ח"ד, עיין מ"ש בהערתי לח"ד אהלות הנ"ל (לעיל הערה 6).

1611-12. במי דברים אמורים בדבר שאינו אבד, אבל בדבר שהוא אבד וכו'. ופירש"י שדווקא בדבר שאינו אבד, אין החוזרים מפסידים אלא לפי חשבון לר' דוסא, ומקבלים בעד כל מה שעבדו לת"ק, משום שיכול להמתין ולשכור אחרים. ועל הצורה "במי דברים אמורים" עיין לעיל דמאי פ"ג, עמ' 227, הערה 14.

1712. שוכר עליהן, או מטען וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבלי הנ"ל. ויפה פירש הגרא"ד שפירא מקובנא, שאין החכמים מלמדין אותו לשקר, אלא אומר להם את האמת שיתן להם שנים בעד גמר העבודה, והוא שוכר את אותם הפועלים עצמם ונותן להם שני סלעים בעד הגמר, והוא מנכה להם את הסלע של תחילת העבודה, ואם הם סברו שיתן להם שתים חוץ מן הסלע הראשון הם הם שהטעו את עצמם.

1813. הילך ושב ושכור ממקום אחר. בד: הלך ושכור ממקום אחד. ובכי"ע לנכון: הולך ושוכר ממקום אחר. ולפנינו המלה "ושב" היא, כנראה, שריד מוטעה מן המלה "ושכר". ובירושלמי ובבבלי חסרה בבא זו, שהרי היא כלולה ברישא "שוכר עליהן".

1913-14. בא ונוטל מזה ונותן לזה. וכשהוא מטען הוא ג"כ נוטל משכר ההתחלה ונותן לעצמם בעד הגמר, וכמו שכתבנו לעיל בסמוך, ד"ה שובר. ועיין ש"ך סי' של"ג ס"ק ל"ב שהעיר עליו במ"ש, ועיין נתיבות ירושלים בסוגיין, ל"ז ע"ג, ד"ה א"ר אילא.

2014. בזמן שפורק עליו במקום שאינו מוצא לשכור וכו'. וכ"ה ("שפורק") גם בכי"ע. ובד: הפורק (ובד"ח שבשו: שפוסק). והכוונה שהחמר פרק עליו את משאו. וכן להלן בסמוך: ופרקה עליו באמצע הנמיל, והיינו הטיל את המשא על בעה"ב.

2115. חמרין ממשמשין ובאין. בירושלמי הנ"ל מוסיף: או שפרק ספינתו בלמן. ועיין להלן בסמוך.