תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ח:כה

183-84. שיירה שהיתה באה במדבר וכו'. ירושלמי כאן פ"ו ה"ד, י"א ע"א, בבלי ב"ק קט"ז ב'. וכל הברייתא בשם התוספתא באו"ז ב"ק סי' תנ"ט, ובתשובת רבינו שמחה שם סי' ת"ס, ודברי האו"ז בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו ודברי רבינו שמחה שם סי' רכ"ז, עיי"ש.

284. ונפל עליה גייס, ועמד אחד והציל וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ועמד גייס וטרפה , ועמד וכו'. ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל: ובתוספת' דב"מ קתני לה, ולא קתני בה וטרפה, הלכך אין חילוק בין טרפה ובין בקש לטורפה, וזה שהציל הציל לאמצע. ועיין לעיל פ"ז הי"ג, שורה 58, ומש"ש.

384-85. מה שהציל הציל לאמצע. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש"י: כל אחד מכיר את שלו ונוטל. ולפי זה אם הציל את של אחרים, ולא הציל את שלו, אין לו כלום. עיין בטור ריש סי' קפ"א ובסמ"ע בשו"ע שם ס"ק ב'. ולפי רב אשי בבבלי שם, שהעמיד את הברייתא ביכולין להציל ע"י הדחק, ואין כאן יאוש בעלים, הרי דינו כמשנת ב"ק פ"י מ"ב ומ"ד, וכל מה שהציל של אחרים לא זכה בהם, והם ברשות בעליהם, ובהכרח שכן הבין רב אשי את לשון הברייתא. אבל הלשון "לאמצע" בין במשנה, בין בתוספתא, בין בבבלי (עיין בקונקורדנציות) פירושו שכולם חולקים בשוה. וכן בירושלמי קידושין פ"א סה"ד, ס' ע"ג, ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א, ועוד בכ"מ. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: אבל דבר שדרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין, ובמקבילה בכתובות פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: לשכר ולהפסד כולהן חולקין בשוה, והיא היא. וכן להלן בסמוך: מה שמחלו מחלו לאמצע . ובכל מקום נמצא דיבור זה בשותפין, או באחים. והואיל ובירושלמי אין זכר לאוקימתות של הבבלי שם, הרי מסתבר שבשותפין עסיקינן, וכמו שהעמידה רמי בר חמא בבבלי שם, וממילא פירושו של "לאמצע" הוא כמו בכל מקום, והיינו בשוה לכל השותפין, ואין הבדל אם יכול להציל, או לא, עיין ר"מ פ"ב מה' גזילה ואבידה ה"י בהשגות ובמ"מ שם, ועיי"ש בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז. וכבר עמד בעיקר הדברים בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו הנ"ל. ונראה שכן פירש את התוספתא בעיטור אות ח', חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"א, אלא שהוא הביא את הירושלמי, עיי"ש היטב.

485. ואם התנה עליהן בבית דין, מה שהציל הציל לעצמו. בד ובכי"ע. ואם התנה עמהן בבית דין וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ואם נתנו לו רשות, הציל לעצמו. ובבבלי הנ"ל: ואם אמר אני אציל לעצמי, הציל לעצמו. ופירש רב אשי בבבלי שם שהואיל ויכלו להציל ע"י הדחק והוא אמר שיציל לעצמו והם שתקו, גילו את דעתם שנתייאשו מלהציל, ולפיכך הציל לעצמו. אבל לפי שיטת התוספתא שהיא כרמי בר חמא בבבלי שם, אמרו שם, ובכגון דא (כלומר במקום הפסד) שותף חולק לעצמו בלי דעתם, וממילא אם אמר אציל לעצמי גילה דעתו שהוא נפרד מן השותפות, והציל לעצמו. ושמא גירסת כי"ו "התנה עליהן" נכונה, והוא היתנה עליהן שלא בפניהם, ובמקום שיכולין להציל, מתנה בפני ב"ד (כלומר, בפני שלשה) ומציל לעצמו, ואח"כ ישומו מה שיש בידו. וכן כתב באו"ז סי' ת"ס הנ"ל, שמכאן הוכיח רבינו שמחה שצריך להתנות בפני ב"ד. וכן הביא מתשובת רבינו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל. אבל באו"ז שם סי' תנ"ט כותב שמסוגיית הבבלי שם משמע שאפילו שלא בב"ד מועיל, והסתייע גם מן הסיפא כאן (בעניין החמרים), עיין מש"ש. ואח"כ הסיק שיתכן שבתוספתא מדברים במקום שגם הם יכולין להציל שלא ע"י הדחק, ולפיכך צריך ב"ד. ועיין מהר"ח או"ז סי' ר"ו ועיטור הנ"ל. ועיין ביש"ש ב"ק פ"י סי' מ"ד. אבל בירושלמי ב"מ הנ"ל הגירסא היא להפך, וכאן ברישא שנינו: ואם נתנו לו רשות, הציל לעצמו, ובסיפא גבי חמרים שנו: ואם התנה עמהן בפני בית דין הציל לעצמו (וכן העתיק משם בעיטור הנ"ל), ועיין מ"ש להלן בסיפא.

585-86. חמרין שהיו מהלכין וכו'. או"ז הנ"ל.

687. ואם נתנו לו רשות, מה שהציל הציל לעצמו. "ואם... הציל" נוסף עפ"י כי"ע וד (בכי"ע "אם נתנו"). פשיטא שאם נתנו לו רשות להציל לעצמו אין כאן חלוקה בלי דעת השותף, והוא כעין שאמרו בבבלי שם: אמר פליג, כלומר, אמר, והם שתקו. וכנראה שבתוספתא ובירושלמי נקטו את שתיהן, כלומר התנה בב"ד, או שנתנו רשות, ובשתיהן הציל לעצמו.

787-88. השותפין שמחלו להם מוכסין וכו'. ירושלמי הנ"ל. וברי"ף ב"ק פ"י סי' ר"כ: תוספת' בני חבורה (שתי מלים אלו חסרות בד"י) שמחלו עליהן מוכסין, מחלו לאמצע וכו'. ונראה שזו היא הגי' הנכונה ברי"ף שלא הזכיר למי מחלו וסמך על המשך הסוגיא שם. ולפיכך אנו מוצאים בדברי הראשונים שהעתיקו משמו גירסאות שונות בתוספתא וכל אחד השלים מדעתו ע"פ העניין. וכן מעתיק רבינו יהונתן ב"ק, הוצ' ר"ש פרידמן, עמ' 374: שיירא שמחלו עליהם מוכסין וכו'. וכ"ה גם במ"מ פי"ב מה' גזילה ואבידה ה"י בשם הרי"ף. וכן במאירי ב"ק שם, עמ' 341: התבאר בתוספתא ששיירה שמחלו עליהם מוכסים וכו'. ובנ"י שם במקומו: תוספתא בני חבורה שמחלו עליהם מוכסין וכו'. וכנראה שעל פיו הוסיפו בד"ח של הרי"ף: בני חבורה. אבל ברא"ש שם פ"י סי' כ"ה: תוספתא שותפין שמחלו להן וכו'. וכ"ה בשם הרי"ף בשו"ת הרשב"ש סי' מ"ז וסי' תקכ"ט, סד"ה דע. והתוספתא נעתקה גם באו"ז ב"ק סי' תנ"ט הנ"ל, ובתשובת ר' שמחה שם סי' ת"ס, 27 שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתקל"א וסי' תתקל"ב. ועיין גם שו"ת מהר"ח או"ז הנ"ל. שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתק"א וסי' תתקמ"ד, ובהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שנ"ח, סמ"ג עשין ע"ד, קנ"ג רע"ב, סמ"ק סי' רנ"א, ד' קרימונא קכ"ד רע"א, מרדכי ב"ק פ"י סי' קע"ו וסי' ק"פ, הגה"מ רפ"ה מה' שלוחין ושותפין בד"ק, 28 תשובות מימוניות לס' קניין ריש סי' א'. שו"ת הרא"ש כלל ע"ג סי' ח' וסי' י"ג, פיסקי ריקנטי סי' תפ"ז, אגודה ב"ק סי' קמ"ד, י"א סע"א. ור' ברוך מארץ יון (בס' הנר ב"ק 56 ע"ב): סיומא דבריתא השותפין שמחלו להן מוכסין וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז.

888. ואם אמרו בשביל פלני מחלנו וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה ("בשביל") גם לפני ר' ברוך מארץ יון (בס' הנר הנ"ל), וכ"ה לפני רבינו שמחה, ופירש שאם אחד מן השותפין השתדל בפני המוכסין ומחלו מן המכס מחל לאמצע, "אבל אמרו בשביל פלוני מחלנו, שמעצמם אמרו בלי פיוס שלא בקש אחד מהן למחול, מה שמחלו מחלו לו". ופירוש זה נתקבל ע"י רוב הראשונים הנ"ל. ועיין ביש"ש ב"ק פ"י סי' מ"ה. אבל ברי"ף הנ"ל גורס: ואם אמרו משום פלוני מחלנו וכו'. וכתב רבינו יהונתן הנ"ל: וצ"ע אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו, דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם. וי"ל כיון דלא תנא משום פלוני מחלנו לכם , ש"מ לו לבדו מוחלין, כדי להרויחו, ולא לכבוד בעלמא. וכן במאירי שם: ואם אמרו משום פלוני מחלנו, מה שמחלו מחלו לו, ופי' הדברים משום פלוני מחלנו מה שמחלנו, ולא לאחרים, הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הודאת הדברים שלכבודו מחלו לכלם, ומחלו לאמצע. וכן גרס גם הר"מ בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז: ואם אמרו משום פלוני מחלנו וכו'. ובאמת אין הבדל גדול בין "בשביל" ובין "משום", ובשניהם משמע שמוחל לאחרים בשביל פלוני, או משום פלוני, ולא לפלוני לבדו, ומשום כך פירש רבינו שמחה וסייעתו שהעיקר כאן "ואם אמרו", כלומר אמרו בעצמם, בלי פיוס, ולפיכך התכוונו לו גרידא. אבל בירושלמי הנ"ל גרס: לשם פלוני. וכן מעתיק בשמו גם בעיטור חלוקת שותפין (הוצ' רמא"י, כ"ח ע"א). ולשם פלוני פירושו לפלוני, ולא לכבוד פלוני. ושוב כתב רבינו שמחה 29 שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתקל"א והר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל. שדווקא במוכסין שיש להם רשות למחול, אם מחלו בשביל פלוני מחלו לו, אבל בליסטים שלא זכו בממון זה מעולם, אפילו אם יאמרו חלק פלוני אנו מניחים, מה שנשאר נשאר לאמצע. ודייק כן מלשון התוספתא "מדשבק ליסטין דמיירי ביה לעיל, ונקט מוכסין ש"מ מוכסין דווקא".