תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ט:טו

139-41. המקבל שדה מחבירו, ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תנו לנו מה שעשה אבינו, אלא שמין ונותנין לו. חי' הרמב"ן ק"ט א', ד"ה הא דאמר ר"י. ופירש הרמב"ן 26 לפי הי' הר"ן שם, והביאו בנ"י פ"ט סי' תקס"ט. ולפנינו בחי' הרמב"ן, וכן בשטמ"ק שם, חסר הפירוש. אם קבל אביהם כל שכרו, אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם, יתר על מה שעשה, דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר, אנו נגמור מלאכתו, וכן אם לא קבל אביהם כלום, אין יכולים לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו, שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו, אלא שמין מה שעשה ונותן להם. וכן הביא בב"י חו"מ סי' קע"ו בשם תלמידי הרשב"א, ופסק כן בחו"מ סי' שכ"ט. וכתב הרמב"ן בחידושיו הנ"ל: ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי, 27 פ"ה מה' שלוחין ושותפין הי"א. אחד מן השותפין, או מן המתעסקים, שמת בטלה השותפות, או העסק, אעפ"י שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים ז"ל. ובשו"ת הריטב"א הוצ' ר"י קאפח סי' קע"ו (והביאה בקיצור בב"י הנ"ל): וכ"ה מפורש בתוספתא כי אחד מן המתעסקים שמת, בטל העסק, ואף להתעסק בחלקם המגיע להם וליטול שבח לפי חשבון, אינו יכול להכריחם, כי הזמן שקבעו הוא בהיות כולם משתדלים בו, דמזלא דרבים עדיף, ואינו דומה טרח של שלשה לטרח של שנים, וכן ראיתי למורנו הרב ז"ל דן למעשה בכיוצא בזה משמו של רבי' הרמב"ן ז"ל. ברם בחי' הרמב"ן שם כתב: מדינא אפילו לא שבק אלא חד (כלומר, יורש שתל אחד) זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דא"ל אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן (ק"ט א') האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה "ולא היא", אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא, 28 כלומר, אבל על עצם הסילוק לא אמרו "ולא היא". וכך שנו בתוספתא וכו'. והוא שלא כדברי הריטב"א הנ"ל בטעם הסילוק. וכן בחי' הרשב"א לפי שטמ"ק שם: והראייה שהביא הרב מדרב נחמן וכו', נ"ל דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן בלא שבחא, ולא גרס בה דשכיב, 29 וכ"ה בכי"פ, עיין דק"ס, עמ' 321, הערה ט'. ומשום דשביק חמש חנואתא (צ"ל: חתנוואתא) וכו', דמהשתא חשבינן ליה כוודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה וכו', ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים, שכל דבריהם דברי קבלה הן. ובמאירי ק"ט א', עמ' 408: אבל אם לא הניח אלא יורש אחד, והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו, אלא השתל מורישו לבנו ולבן בנו עד כמה דורות, ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם, ואין הדברים נראין. ומכאן שהכריע כמו שרצה הרשב"א לומר בתחילה. וכן נוטין דברי הריטב"א הנ"ל ועיין במ"מ פ"ה מה' שלוחין הי"א הנ"ל. ועיין בנתיבות המשפט סי' שכ"ט, ולפ"ז יש לחלק בין שתלא לבין שותפין, עיי"ש. והתוספתא שלנו הובאה גם ברא"ש פ"ט סי' ל"ז, שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' רכ"ט, שו"ת הרשב"ש סי' ר"ב, שו"ת הרדב"ז ח"א (ד"ו) סי' תקס"ד.