תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ל

163-64. ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ד.

264. אבל לא על התרומה. בשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. משנתנו הנ"ל, ושם חסר "אבל לא על התרומה", אלא שכן מוכח מאליו.

365-66. קודם לגיתות והבדים שבעים יום נאמנין על הקודש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה. וכן מעתיק הר"מ בפיה"מ פ"ג מ"ד בשם לשון התוספתא (אלא שחסר שם "והבדים"). ובמשנתנו הנ"ל: כדי יין וכדי שמן המדומעות 57 בהוצ' לו, פרמה, מאירי, עמ' 64, ופיסקא שבירושלמי: המדמיעות, ובכ"י ב': המדמעות, ובכ"י קויפמן: והמדמעות, ונמחקה הוי"ו הראשונה, ובין השורות תלויה יו"ד, כלומד, קרי: המדמיעות. נאמנין עליהן בשעת הגתות והבדים, וקודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי סה"ד, ע"ט ע"ג: כדי יין וכדי שמן המדמיעות (עיין לעיל, הערה 57). אמר ר' יוסי בי ר' בון אילו שקודחין בהן את הדמע. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו הנ"ל: ובירושלמי אמרו קודחין בהם את הדמע ועניינו קנקנים שמכניסים בהם המדומע. והנה הלשון קודחים ברור, וכוונתו ששואבים בו את הדמע. 58 עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 60–61. ופירש הירושלמי כדים המדמעות, כדים שמסירין בהן את הדמע, 59 דוגמת דשן, שרש, סקל וכדומה. ששואבים ומפרישים בהן את התרומה. 60 ושמא אין "המדומעות" אלא כתיב א"י עתיק במקום "המדמעות", דוגמת ציצין המעוכבים (כ"ה בכ"י קויפמן, ונמחקה הוי"ו) את המילה (משנת שבת ספי"ט). ועיין גם לעיל שבת פ"י, שו' 43: ומעורבין, כלומר, ומערבין. ובפרט היה כתיב זה מצוי ביחס לתוארים המסמנים סגולות קבועות, תוארים לאנשים, או לכלים, כדי לסמן שמלאכתן בכך, עיין במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1256. ואף הגירסא "המדמיעות" שבמשניות מטיפוס א"י (עיין לעיל הע' 57) פירושו כן, עיין בירושלמי כתובות רפי"ג, ל"ה סע"ג (סוטה פ"א ה"ד, ט"ז סע"ד): את אשר ישכבון, ישכיבון כתיב וכו', והיו משהין אותן וכו', כלומר, מנעו את שכיבתן. וכן פירשו הריבמ"ץ (לפי או"ז ח"א סי' שס"ג) והר"ש את משנת מקואות פ"ה מ"ה: אין מזחילין בו, כלומר אין מעמידים (מונעים) בו את הזחילה. ובתוספתא שם פ"ד ה"ח: מזחילין על גבי המת וכו', ופירושו מונעין את הזחילה ע"י מת, עיי"ש. והכוונה ששבעים יום קודם לגיתות ולבדים מכינים את הכלים בטהרה לשם הפרשת תרומה, והאמינו לע"ה על הכדים ששואבים ומפרישים בהן את התרומה. ושמא הכוונה לכדים שהיו מצילים בהן את המדומע, והדימוע בשעת ההפרשה מצוי, עיין במשנתנו סוף טבול יום. ולפעמים התרומה נשפכת לגת, ומשם היא יורדת לבור שהוא מלא יין או שמן (עיין במשנת תרומות פ"ח מ"ט, ורש"י פסחים ט"ו א', ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 324, ד"ה ברם), וקודחים את המדומע מן העליונה 61 תרומות פ"ז הי"ט: הכל מודים שתרד ותדמע ואל ידמענה (וכ"ה בד) ביד. ושמא אף שם פירושו שלא ימנע את הדמוע בידים, כלומר, בטומאה, עיי"ש. כדי להציל את התחתונה שלא ירדו לשם יותר מאחד למאה. והתירו באותם שבעים יום להאמין לו לע"ה על הכדים הללו שכנראה היו מיוחדים בצורתם, 62 והיה כתוב עליהן "דמוע", כגירסת הבבלי (יבמות קט"ו ב') במשנת מע"ש פ"ד מי"א. אלא שבשעת הסכנה היו כותבים דלי"ת במקום דמוע, עיי"ש בבבלי. ובהן היו מחזיקים את המדומע. משום הפסד הכהן. וכן האמינו לו על המדומע של תרומה באותו זמן, משום שהדימוע היה מצוי, ומדאורייתא בטל ברוב, ומשום הפסד כהן, 63 כשם שהאמינו לו על המדומע לעניין אחר, משום הפסד, עיין לעיל דמאי פ"ה ה"ב, ומ"ש בח"א סוף עמ' 246 ואילך. ובמקום הפסד פעמים מאמינים לו בין על התרומה ובין על המדומע, אלא שבמדומע ההפסד גדול יותר. עיין רש"י כ"ה ב' ד"ה ובמלאין. וכן האמינו לו באותו זמן על היין והשמן שייחדן לקודש, ולא הקדישן, עיין ר"מ פי"א מה' מטמאי משכב ומושב ה"ה ותוספות כ"ה ב' סד"ה במטהר. 64 ועיין בשיח יצחק כ"ד ב' (נ' ע"ד) ד"ה שביהודה. אבל לא האמינו לו על התרומה עצמה באותו זמן, אלא בשעת הגיתות והבדים בלבד. וכן האמינו לו על הקנקן, כלומר של קודש (עיין ר"מ הנ"ל) ושל מדומע. ולפי פירושנו הנ"ל היינו ממש כדי יין וכדי שמן המדמעות שבמשנתנו הנ"ל. ועיין בירושלמי רה"ד, ע"ט רע"ג, שם ה"ה, ע"ט ע"ג, בבלי כ"ה ב', ומה שהאריך בזה במרכבת המשנה ה"ג פי"א מה' מטמאי משכב ומושב ה"ד, באור שמח שם, באוה"ג, סוף עמ' 44, ובשיח יצחק, נ"ג ע"ב ואילך.

466. בשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. וכ"ה בפיה"מ להר"מ הנ"ל. והוא חוזר על מה שכבר שנו לעיל, כדי להדגיש שאעפ"י שהוא נאמן על המדומע אינו נאמן על התרומה עצמה. ובכי"ל כאן: בשעת הרגל אף על התרומה. וכ"ה להלן, שו' 80. אבל בכי"ל חסרה שם הלכה זו.