תוספתא כפשוטה על עירובין ה:כז

178-79. נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב הפנימית אסורה. מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: נתנו את עירובן בפנימית ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא. וברור שיש כאן השמטה ע"י הדומות, וכנראה שבכ"י שהיה לפני הסופר שטעה ודלג היה גם ברישא "שתיהן אסורות". ובכי"ל: נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית (ובין החיצונה) ולא עירב שתיהן אסורות. מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא. והנה אם נמחוק בכי"ל את המלים שהקפתי שהן אולי אשגרה מלעיל שם, נקבל את גירסת הבבלי בברייתא זו. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא. ובבא זו היא אף לחכמים, שהרי הפנימית אסורה מפני שאחד מהם לא עירב, והחיצונה אסורה מפני שדריסת הרגל האסורה אוסרת, ועוד שנתנו את עירובם במקום האסור. אבל נראה יותר שבכי"ל נתערבבו שתי נוסחאות, עיין בר"ח ע"ה ב' ובכ"י אוקספורד לפי דק"ס, עמ' 298, הערה ג'. ופירשו בבבלי שר"ע אוסר אפילו אם שכח אחד מן החיצונה, מפני שהעירוב מרגילן לבא לפנימית. ובירושלמי שהבאנו לעיל מפרש שהעירוב עושה את שתיהן רשות אחת, ודינו כשכח אחד מחצר אחת, שכולן אסורין.

280. וחכמים או' הפנימית מותרת וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירושו שאם לא שכח אלא אחד מן החיצונה, הרי אין להם לחיצונה דריסת הרגל בפנימית, ויכולים לסגור את השער בפניהם, ולא ליתן להם להכנס לפנימית.

381. ואחד שלש דיטאות זו למעלה מזו למעלה מזו. וכ"ה בקג"נ. ובד ובכי"ל חסרות שתי המלים האחרונות. ובכי"ע: ואחד שלש דיוטאות זו על גבי זו, ועיין להלן פ"ח, שו' 8. והתוספתא מוסיפה שאם היו שלש דיטאות זו למעלה מזו, והעליונות אין להן יציאה אלא דרך התחתונות, דינן כדין שתי חצירות זו לפנים מזו, ויש בהן החילוקים שנשנו למעלה, ואם נתנו את עירובן בעליונה דינם כנתנו בחצר הפנימית, וכן אם שכח העליון ולא עירב אוסר על כולם מפני שהיא רגל אסורה. והואיל ונקטה התוספתא דוגמא של שתי חצירות ושלש דיוטאות, ולא אמרה אחד שתי חצירות ואחד שתי דיוטאות, הרי מסתבר שבדווקא נקטו כן. 65 אבל ראייה גמורה אין כאן, ואפשר שהלשון היא אשגרה מלהלן פ"ח, שו' 8. ודייקו מכאן בתוספות בכורים ובס' עצי אלמוגים סוף סי' שע"ח, קנ"ו ע"ב, שסתם דיוטי חדר, דירה, δίαιτα, אין בה אלא דייר אחד, או בעל הבית עם בני ביתו 66 עיין איכה רבה פ"א, א', הוצ' בובר, כ"ב ע"ב, ובהערה מ' שם. שדינו כיחיד, 67 פיה"מ להר"מ ספ"ו, עבודת הקודש להרשב"א שער ד' סי' ג', כ"ג סע"א, מאירי ע"ה א' (105 ע"ב), מגיד משנה פ"ד מה' עירובין סהי"ט. ולפיכך שתי דיוטאות אינן צריכות לערב כלל, כמשנתנו ספ"ו. אבל אם היו שלש דיוטאות, ויש בכולן לכל הפחות שלשה אנשים, ונמצא ששנים עוברים דרך התחתונה, אוסרים זה על זה, כמפורש בבבלי ע"ה ב', וכפירוש הר"ח, הרי"ף ועוד. ועיין מ"ש לעיל, הכ"ה שו' 72–73, ד"ה ושוב אמרו. ואעפ"י ששמואל חולק שם בבבלי על הלכה זו, הוכיח בעצי אלמוגים הנ"ל מדברי רבינו ירוחם (והוא מדייק כן מדברי הרי"ף עצמו) שלא נחלק שמואל אלא בשתי חצרות, ואחד בפנימית ושתים בחיצונה, אבל בשלש חצירות, אף הוא מודה שיחידים אוסרים זה על זה, עיי"ש דברים מחוכמים. 68 ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובירושלמי ספ"ו ובשי"ק ובמה"פ שם.

4במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

582. לצאת על החיצונה ועל מקצתה וכו'. כלומר, או על מקצתה, אפילו על מקצתה, כגון שהיה פתחה של פנימית בקצה החיצונה, ואין לה רשות ללכת אלא בקצה החצר, או שהיתה פתחה של עליונה בקצה התחתונה, ואין לה רשות אלא ללכת על יד הקיר, מ"מ נאסרת כל הרשות החיצונה, שהרי היא פרוצה במילואה לרשות האסורה לה, המשותפת לשניהם. ואינה ניתרת אלא אם כן עשה דקה עשרה טפחים, כירושלמי ספ"ו. ועיין בבלי ע"ה א'.