תוספתא כפשוטה על עירובין ו:טו

144-45. שתי חצרות זו לפנים מזו, בין זו לזו ארבעה טפחים, מערבין שנים ואין מערבין אחד. וכ"ה בד. ולפי גירסא זו פירושו שהיה אויר ד' טפחים בין כותלי החצירות, ולפיכך אין מערבין אחד, אפילו אם יש פתחים ביניהן, מפני שכרמלית מפסיקה ביניהן, ודינן כשתי גזוזטראות שנשנה להלן פ"ח ה"ב. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. אבל אם אינו עמוק עשרה אפילו רחב יותר מערבין אחד, מפני שמדברים שם שהחריץ שייך לשניהם, ואינו כרמלית. ובכי"ע ובכי"ל: שתי חצרות זו כנגד זו, ובין זו לזו עשרה טפחים וכו', ושיער בתכ"מ שהכוונה שזו גבוהה מזו וכו', והיא הברייתא שבבבלי צ"ג ב'. אבל מן הברייתא שלהלן נראה שאין לפרש כן. והעיקר כגירסת כי"ו וד בסוף ("ארבעה טפחים"), וגירסת כי"ע וכי"ל בתחילה ("זו כנגד זו").

245-46. היתה אחת מהן גבוהה עשרה טפחים ממעטה וכו'. עיין להלן פ"ז, שו' 41 ואילך, פ"ח, שו' 3 ואילך.

346. ממעטה באבנים וכו'. בירושלמי פ"ז ה"א, כ"ד ע"ב: תני בכל ממעטין באבנים ובלבינים וכו'.

4בכפתים. עיין מ"ש לעיל שבת פי"ג, שו' 75–76, ד"ה כיפת. ובפיה"ג כלים פ"כ מ"ה, עמ' 55: כופת פי' עץ עב מקורתו של קורה וכו' והוא מן תמרה וכו', עיי"ש שהביא ראיה מתוספתא כלים פ"ב ה"א. ובבבלי ע"ח א': אמר רבה אמר ר' חייא דקלים שבבבל אינן צריכין קבע, מ"ט כבידן קובעתן. ופירש"י: פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו אין צריך לקובען בקרקע, ואע"ג דדבר הניטל הוא, דתורת כלי עליהן, דראויין למושב, אפ"ה כבידן קובען, שאין בא אדם ונוטלן. והן כפתים הן דקלים שבבבל, ור' חייא קבען בתוספתא שלו. אבל בירושלמי להלן שם: יסא אמר כופת שהדריגו ממעט. ובברייתא עצמה שבירושלמי לא נזכרו כפתים.

5ובסולם הצורי. בבבלי ע"ז ב': סולם המצרי אינו ממעט, והצורי ממעט. היכי דמי סולם המצרי, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים 37 וכ"ה בבבלי ב"ב נ"ט א'. ועיי"ש בירושלמי פ"ג ה"ח, י"ד ע"ב, ושבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ג. וכו', מאי טעמא דסולם המצרי דלא ממעט וכו', משום דהוה ליה דבר שניטל בשבת, וכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט. אי הכי אפילו צורי נמי, התם כובדו קובעו. וכן בירושלמי הנ"ל: ובסולם צורי ובסולם מצרי, והוא שקבעו. ולפי פשוטו פירושו שהתנאי של קביעה עונה על סולם מצרי גרידא, ומכיוון שקבעו במסמרות 38 כפירושו של בעל ק"ע. ועיין במשנת זבים פ"ג מ"ג ולהלן בתוספתא ב"מ פי"א הי"ד. הרי אינו מיטלטל. וברשב"א ע"ז ב' נראה כמסתפק אם התנאי "והוא שקבעו" דבוק לסולם מצרי בלבד או לשניהם. אבל ברוקח ועוד 39 עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 328. פירשו שעל מצרי בלחוד קאי. וכן מוכח מסיגנון המשנה בזבים פ"ג מ"ג. ולהלן שם בירושלמי אמר ר' בא שאם ייחדו לכן (כלומר, למקום זה בלבד), אפילו לא קבעו ממעט. ועיין בס' עצי אלמוגים סי' שע"ב סוף סי' כ"ד, קי"ב ע"ב. ועיין מ"ש להלן. ועיין בתוספות ע"ז ב' ד"ה א"ה, ברשב"א שם, בר"מ פכ"ו מה' שבת ה"ז, ולהלן ביצה פ"א, שו' 27–28, ד"ה ומתוך.

646-47. נסר שרחב ארבעה טפחים וקבעו בה וכו'. כלומר, אם קבע 40 נראה שהלשון "וקבעו" שבתוספתא היא בדווקא. וכן בשלטה"ג כאן פ"ז (ברי"ף הוצ' ראם, כ"ה ע"א) מביא בשם קונטרס הראיות להריא"ז: ונראה בעיני שצריך שיהא הנסר קבוע שלא יהיה ראוי ליטלו בשבת. ומלשון התוספתא כאן ראייה לדבריו. במקום הנמוך שבחצר נסר שרחבו ארבעה טפחים, וע"י זה מיעט את גובה כותל החצר, דין הנסר כדין פתח. ואף ברישא כשמיעט ע"י אבנים וסולם צריך שיהא רחבם ד' טפחים, עיין בירושלמי הנ"ל. ועיין בתוספות ע"ז ב' ד"ה אם. ואם הנסר רחבו ד' אמות, נראה שמערבין אחד ואין מערבין שנים, כשתי חצירות שהכותל שביניהן הוא פחות מעשרה טפחים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 331.

748. פחות מיכן מערבין אחד וכו'. בבא זו חוזרת לרישא, כלומר אם היתה אחת מהן גבוהה פחות מעשרה טפחים מערבין אחד וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון, אבל כנראה שהיתה שם הגירסא: מערבין שנים ואין מערבין אחד, ולפ"ז הפירוש הוא פחות מיכן, נסר פחות מד' טפחים ברוחב. ועיין להלן, שו' 52–53, ומש"ש.

848-49. היתה אחת מהן גבוהה חמשה טפחים עושין לה מחיצה גבוהה חמשה טפחים ומבטלה. נראה שהדברים דבוקים לבבא שלפניה, והיינו שבפחות מעשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים, ולפיכך אם רצתה העליונה לבטל את העירוב, כדי שתוכל לערב לבדה, הרי היא עושה מחיצה גבוהה חמשה ומבטלת את ערוב הרשויות. 41 ולפ"ז צ"ל: ומבטלו, והגירסא "ומבטלה" היא באשגרת המחיצה. ועיין בבלי צ"ג ב'. ועיין הסיגנון להלן פ"ז הי"ב, שו' 46. ובד: הייתה אחת מהן גבוהה עשרה טפחים עושין לה מחיצ' וכו'. ובכי"ל: היתה גבוהה עשרה טפחים עשו לה מחיצה גבוהה חמשה טפחים ביטלה. ובכי"ע כגירסת כי"ו, אלא שבסוף גורס: ועשה לה מחיצה וכו', כגי' כי"ל. וגירסת ד וכי"ל לית לה פיתרא. ושמא היתה שם הגירסא כגירסת כי"ו, וחכם הגיה בסיפא: עושין לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו', שאם לא כן אין העליונה יכולה לערב כלל, כשיטת רב חסדא בבבלי צ"ג ב', והכניס סופר את ההגהה "עשרה" שלא במקומה. ועיין בתוספות בכורים.