תוספתא כפשוטה על כתובות יב:א

11-3. בראשונה כשהיתה כתובתה אצל אביה, היתה קלה בעיניו להוציאה, התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה, וכותב לה כל נכסין די איתאי לי אחראין ומערבין לכתובתיך דא. בירושלמי בסוף מכילתין (ל"ו סע"ב) ובבבלי י' א' נחלקו אם כתובת אשה מן התורה, או מדרבנן. ועיין ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז רע"ד, מכילתא משפטים פי"ז, הוצ' הורוביץ, עמ' 309, ובהערות שם, ובמכילתא דרשב"י הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209. ואף מי שאומר שכתובת אשה דרבנן מודה שהיא תקנה עתיקה מאד. ובבבלי שבת י"ד ב' (ט"ז ב') אמרו: שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה. ובס' המפתח לר"ן גאון שם ט"ז ב' (הוצ' גאלדענטהאל, כ"ט ע"א): שמעון בן שטח וכו', תמצא דבריו מבוארין במסכ' כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים וכו', ועיקר זאת הבריתא בתוספ' כתובות בראש פר' י"ב, והוא אחרון המסכ'. 1 והיתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהיא לפנינו ובד, ולא כמו שהיא בכי"ע. ועיי"ש ברש"י י"ד ב'. ו"תיקן" פירושו "ערך" דוגמת "מתני' מאן תקין רבי" ועוד, עיין בספרי יוונית ויוונות, עמ' 218 ואילך. והתוספתא כאן דברה על "בראשונה" ולא על בראשונה שלפני הראשונה, ולפנינו כבר שלב אמצעי. ובבבלי פ"ב ב': תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות היו עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב וכו', ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה. ובירושלמי פ"ח הי"א, ל"ב ע"ב, לא נזכר השלב הראשון, אלא: בראשונה היתה מונחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה וכו', וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים 2 בירושלמי שם ממשיך: הדה דתנינן (משנתנו שם ספ"ח) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. והוא מאמר המוסגר, כדי לבאר "מונחת על השולחן". וכו', חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו והוא מאבדה היא קשה בעיניו לגרשה, והוא התקין שמעון בן שטח שלשה דברים, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו וכו'. ועיין בראשונים לבבלי ספ"ח ובשטמ"ק שם. ובערוך ערך שלחן הביא בשם ר"ח: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים פי' שהיו נותנין לה כתובה קודם שתכנס , ולפיכך לא היו הנשים נושאות אותן וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה בתחלה. ולא ברר רבינו למה לא היו הנשים נושאות אותן. וחכמי זמננו פירשו "שהיו מזקינין ולא היו נושאין נשים" משום שקשה היה להם להוציא מאתים זוז כדי לישא אשה, ולא עוד אלא שלא היו נושאים נשים בוגרות, והכסף היה שייך לאביה, והבעל לא יהנה כלל מן הממון. חזרו והתקינו שיהו מניחין את הכתובה בבית אביה בשביל האשה, ואם תמות אח"כ בניה יורשין אותה, ויחזור הכסף לבני הבעל. אבל הואיל והבעל לא השתמש כלל בכסף נוח היה לומר לה בשעת כעסו טלי כתובתיך וצאי, התקינו לטובת האשה שיהיו מניחין את הכתובה בבית חמיה [וכשנישאת, היתה עוברת לבית בעלה] והיו קונים כלים בכתובתה והיתה משתמשת בכלים הללו בבית (כפירוש הירושלמי), ועדיין לא היה קשה לו להוציאה, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא נושא ונותן בכתובת אשתו, וכותב כל נכסי אחראין 3 עיין מ"ש א"ל אפשטין בספרו תולדות הכתובה בישראל (ניו-יורק תשי"ד), עמ' 13 ואילך. וכו'. ותנאי זה נעשה לתנאי בית דין, ואפילו לא כתב לה כמי שכתב לה, עיין במשנתנו פ"ד מ"ז. ועיין שם ספ"ח. ועיין להלן.