תוספתא כפשוטה על קידושין ה:יז

181-83. וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו, שנ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם, ר' מאיר אומ' שלא היתה לו בת. בהוספה למשנתנו סוף קידושין בקיצור. ובב"ר פנ"ט, ז', הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 635: וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כ"ד, א') שלא נתן לו נקבה כל עיקר . ובבבלי ב"ב ט"ז ב', קמ"א א': מאי בכל , ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת. אבל במדרש הגדול בראשית, הוצ' שכטר, עמ' 252, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שפ"ט, גרס גם בבבלי: שלא היתה לו בת כלל . ברור שבעל מה"ג לא בדה גירסא זו מלבו, והיא גם מקויימת ע"י ב"ר הנ"ל, ומסתבר שהסופרים השמיטוה בבבלי, מפני שלא הבינו אותה. 79 ושאלו לעצמם "מאי כל עיקר", כבבלי ביצה כ"ח א'. ועיין גם ירושלמי שם פ"ג ה"ז, ס"ב ע"א. וכבר בארתי את הדברים ב"קובץ מדעי" לזכר מ' שור (ניו־יורק תש"ה), עמ' 187 ואילך, וזו היא תמצית הדברים. בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב, 80 ועיין גם קה"ר פ"ז, ח', רות רבה פ"ו (לפ"ג, י"ג). מסופר שר"מ דרש בשבת בטבריא, ויצא לפגוש את אחר. שאל אותו אחר: מה הוית דרש יומא דין. א"ל וה' ברך את אחרית [איוב מראשיתו] (איוב מ"ב, י"ב). א"ל ומה פתחת ביה. א"ל ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (שם י'). בקהלת זוטא (פ"ז, ח', עמ' 110) נמצאת כאן הוספה חשובה: א"ל ומאי אמרת? (וישב ה') [ייטיב אלקיך] את שם שלמה וגו'. וכן בספר המעשיות לגסטר: אמ' ליה ומא אמרת ביה? אמ' ליה ייטיב אלקים את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך (מ"א א', מ"ז). ממדרש אגדת בראשית (פל"ה, הוצ' בובר, עמ' 69) אנו יודעים שפרק זה ממלכים א' היו מפטירים בו לסדר הארצישראלי המתחיל: ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל . מתוך הדרשה בנביאים ובכתובים (איוב) אנו למדים שר"מ דרש בשבת זו בטבריה בסדר "וה' ברך את אברהם בכל" והוא פתח בפסוק באיוב "את כל אשר לאיוב למשנה" מלמד שכפל לו את כל ממונו, וזה הרי מפורש בפסוק עצמו, ובעל כרחינו אנו אומרים שאחר לא נתן לו לגמור את דבריו, והדרשה היתה שכפל לו את כל ממונו, ואת בניו, שנאמר ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות (איוב מ"ב, י"ג), ובתרגום שם: ארבסר בנין, וכן במיוחס לר"ג ב"ב ט"ז ב', וכן משמע מן התלמוד שם, 81 אבל עיין באוה"ג, כתובות, הפירושים, עמ' 40, סי' ר"א. אבל לא כפל לו את בנותיו, מפני שאין ברכה בבת, ואח"כ דרש על "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מ"ב, י"ב), כמפורש בירושלמי, ועבר לסדר הפרשה של היום, וה' ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת כל עיקר (או: כלל), ברם וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו , שכפל לו את ממונו, ואת בניו, והחזיר לו את מספר בנותיו.

283-84. ר' שמעון אומ' משם ר' יהודה שהיתה לו בת. בד: רבי אמר משם ר' יהודה וכו'. ובכי"ע: ר' יהודה אומ' וכו'. וכ"ה גם בב"ר הנ"ל (ושם בכתה"י: שנתן לו נקבה) ובבבלי ב"ב ט"ז ב', קמ"א א' הנ"ל.

384-87. ר' לעזר המודעי או' זו איסתגנינוס שהיתה בידו של אברהם אבינו, שהכל היו באין לפניו. ר' שמעון בן יוחי אומ' זו מרגלית טובה, שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא. וכ"ה בד (ושם: אסטגנינו'). ובכי"ע: זו איסטגנונית גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו (וחסר שם "שהכל היו באין לפניו"). ובבבלי ב"ב איצטגנינות גדולה 82 כ"ה בכי"י. ובמה"ג בראשית, עמ' שפ"ט הנ"ל (בפנים, לעיל, שורה 81–83, ד"ה וכן אתה): אסטגנינות גדולה . היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ר' שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו וכו'. ובבבלי יומא כ"ח ב': שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. אבל בב"ר פמ"ד, י"ב, עמ' 433: רבנין אמ' נביא אתה ואין את אסטרולוגוס וכו'. ואף בבבלי שבת קנ"ו סע"א (ובמקבילה בנדרים ל"ב א'): צא מאיצטגנינות שלך. וכע"ז בכמה מדרשות שציין תיאודור בפירושו לב"ר שם. והוא העיר גם על הבבלי ביומא וב"ב הנ"ל (שכנראה חולק על האגדות הנ"ל). ולפיכך נראה שגירסת כי"ו ("איסתגנינוס") מקורית. ויש לפנינו שיבוש משם אבן מאבנים טובות, שהיו נותנים להן כל מיני שמות ברבריים (עין להלן). פליניוס הזקן הקדיש ספר שלם (תולדות הטבע, ספר ל"ז) לתאור האבנים הטובות. כידוע, ייחסו כבר בתקופה עתיקה ביותר סגולות מיוחדות לפנינים ומרגליות. פליניוס מדגיש וחוזר ומדגיש את הסגולות המגיות שייחסו הקוסמים לאבנים הטובות, כעדותו בסל"ז סי' 54. ועיי"ש בסי' 50, 61, 100, 114, 124, 133, 135, 140, 142, 144, 145, 155, 157, 160 164, 165, 167, 192. לדבריו (סי' 118) נושאים את היהלום 83 iaspis, כן מתרגמים השבעים את היהלום שבחושן. בכל המזרח כקמיע. ולא זו בלבד שהאבנים האילו היו מרפאות כל מיני מחלות, אלא שמשו גם סגולות לגלות קושרים ומורדים (שם 168). זכריה מבבל בספרו שהקדיש למלך מיתרדטיס מתאר בתוך הסגולות של אבנים טובות הצלחה בבקשות המוגשות למלכים (שם 169), ובדומה לזה הביא פליניוס בסי' 124. ולא בחנם היו הכל באין לפני אברהם אבינו (כנוסח התוספתא), או כל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, כנוסח הבבלי, להגיש בהצלחה בקשות למלך שהם משועבדים לו, או לגלות קשרים נגדם. סגולות האבנים לניחוש ולרפואה מצאו את דרכן גם לספרי הרפואה של ימי הבינים בין היהודים, שנתנו את דעתם על אבני החושן, 84 עיין מ"ש בלונדהיים בספרו Les Parlers Judeo-Romans, מבוא, עמ' LXXVII, הערה 8, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות, עמ' 43 ואילך. ויש מן הקוסמים שטענו שמספיק רק להביט 85 פליניוס שם סי' 53: aut spectetur etiam. על אבן byncurium, ומיד החולה מתרפא מצהבת. אמנם קשה לזהות אבן בשם "איסתגנינוס", ופליניוס מעיד שם (192) שהיו עוד הרבה אבנים מחוץ לאלה שמנה, שנתנו להם הקוסמים שמות ברבריים (barbara nomina), אבל יש לציין שפליניוס מזכיר לשבח אבן טובה מסוג opalus (לשם?) ומרבה להלל ולשבח אותה (סי' 84, וסי' 130). הוא מספר (שם ושם) שמין מיוחד ממנה שווה לאבן טובה שנקראת בהודו סנגינון, לפי המסורת, 86 Sangenon ab Indis vocari tradunt. והשוה "ססגונא" בארמית ו"ססגוניתא" בסורית, עיין במלונו של Payne Smith, עמ' 2682, ערך ססגוניתא. וקצת פחותה ממנה מצויה גם במצרים בשם tenites וכו' (עיי"ש בסי' 130). ושמא בטאו היהודים שם זה אס[ת]גנינוס, 87 השם המוזר סנגינון, או סנגינוס, עלול להשתבש בפי העם ל"איסתגנינוס" הרגיל בפיהם. ועיין מ"ש גרשום שלום בספרו Jewish Gnosticism, הוצאה שנייה, עמ' 98, הערה 17, ועיי"ש מה שהביא בשם Hopfner (ושם מדובר באבן ירוקה). וכגראה, שאין כאן אלא הזדווגות מקרית. והכוונה איפוא בתוספתא שהיתה ברשותו של אברהם אבינו אסתגנינוס גדולה (כגי' כי"ע והבבלי), והיו הכל באין לפניו לשאול בעצתו, ולפי הבבלי היו כל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, מטעם שכתנו לעיל. ועל אפוללוניוס מטיאנא אמרו שהיה מסרב לקבל מתנות של זהב ומרגליות, אבל כשמלך הודו הציע לו זהב ואבנים טובות בחר לו אחת מהם וקרא בהתרגשות שמן השמים הזמינו לו את אותה האבן, מפני שכנראה ראה בה תכונות מסתוריות אלהיות (Philostratus, חיי אפוללוניוס ס"ב פ"מ). נמצאנו למדים שספרו על אותו גוי, שצורתו ניתנה ע"י המלך אלכסנדר אסוירוס (תולדותיו בס' . Script. Hist. Aug פכ"ט) בצד זו של אברהם אבינו, שאף בידו היתה אבן טובה מהודו בעלת סגולות מסתריות שמימיות. ולדעת ר' שמעון בן יוחיי היתה מרגלית טובה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, וכל הרואה אותה מיד מתרפא, דוגמת האבן שמספר עליה פליניוס הנ"ל בסי' 53 (עיין מ"ש לעיל).

487. נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה. וכ"ה בבבלי ב"ב ט"ז ב' הנ"ל. ובכמה כתי"י שם (עיין דק"ס, עמ' 80, הערה ל'): "תלאה הקב"ה בכנפי החמה", והוא רמז לפסוק (מלאכי ג', כ') שמש צדקה ומרפא בכנפיה .