תוספתא כפשוטה על מגילה ב:יב

136. ר' מנחם בי' ר' יוסה או' וכו'. בכי"ע: ר' יוסי אומ' וכו'. אבל בד ובכי"ל כלפנינו. וכן היה בתוספתא לפני רש"י כ"ו א', שיטת הריב"ב על הרי"ף שם, חי' הרשב"א, עמ' 129, שו"ת שלו ח"א סי' תרי"ז, ח"ז סי' ת"ן, חי' המיוחסים להר"ן כ"ו א' ד"ה גמרא, ריטב"א כ"ו רע"א ולהלן שם ד"ה א"ר לא שנו (בשם הרשב"א), ר"ן פ"ג סי' אלף פ"ג ד"ה וכן במותריהם. וכ"ה בירושלמי רפ"ג ובבלי כ"ו א'. וסדר הפרקים בתוספתא הוא כמו בסדרי המשניות והירושלמי והרי"ף ומפרשיו. ובהוצ' הבבלי פרק בני העיר הוא אחרי הקורא עומד. וכן מוכח מן הסדר שבה"ג ד"ו, מ"ה ע"ג ואילך, ד"ב, עמ' 222 ואילך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 997. ובכי"ע מתחיל כאן פרק חדש, והוא פ"ג, אבל גם בד ובכי"ל אין כאן פרק חדש, וכן בחי' הרשב"א הנ"ל מביא ברייתא זו מתוספתא פרק שני של מגילה. וכן היה לפני הרלב"ג תרומה, ק"ג ע"ד, לפני הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' ב', הרשב"ש סי' שס"א, יוחסין השלם, 26 ע"ב.

2בית הכנסת לא יקחו את הרחבה. בד, בכי"ע וכי"ל: בני הכנסת לא יקחו וכו'. ובחי' הרשב"א ובתשובותיו הנ"ל, בריטב"א ובר"ן על הרי"ף הנ"ל: בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה. וכן במשנתנו רפ"ג: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת וכו', בית הכנסת לא יקחו את הרחוב. ואמרו עלה בירושלמי ובבבלי הנ"ל שהחכמים חולקים על ר' מנחם בר' יוסה וסוברים שאין ברחוב משום קדושת בית הכנסת, ולא מנו אותו במשנתנו, ומה שמתפללים בו בתעניות אינו אלא באקראי ואינו נתפס בקדושה. ונראה שגירסת רוב הנוסחאות 18 כלומר, "בני הכנסת". וגירסת הרשב"א אינה מתאימה לשום נוסח, והיא כנראה הרחבת פירוש של רבינו בעצמו, וממנו בריטב"א ובר"ן. נכונה, ופירושה שבני הכנסת שמכרו את בית הכנסת לא יקחו את הרחבה. 19 כלומר, לא יקחו את הרחוב שלפני בית כנסת אחד (שהרי אסור להם למכור בית הכנסת, אם אין להם אחר), כדי להתפלל בו בתעניות ולהוציא לשם את התיבה ולקרוא בספר תורה, עיין בירושלמי ובבבלי בריש פירקין. ובירושלמי פ"ג רה"ב, ע"ד ע"א: ג' מבית הכנסת כבית הכנסת (ועיין בכורות פ"ה מ"ה, אבל עיין זבים פ"ג מ"ב ומלא"ש שם, וכל אחד כעניינו), ושבעה מבני העיר כעיר וכו'. ובראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 317: שלשה מבני הכנסת וכו'. ועיין בראשונים שהביא באהצו"י, עמ' 67.

337-39. אמ' ר' יהודה במי דברים אמורי' בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל אם התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנין אותה לכל דבר שירצו. וכע"ז בד. ובכי"ע: במה דברים אמורים בזמן שהיתנו עמהן פרנסי אותה העיר, לא היתנו עמהן פרנסי אותה העיר רשאין לשנותו לכל דבר שירצו. והנכון כלפנינו, וכן מעתיקים בשם התוספתא בלקוטות הרמב"ן כ"ה סע"ב, וכ"ה בחי' הרשב"א, בתשובותיו, בריטב"א ובר"ן הנ"ל, וציינתי לכולם בתס"ר ח"א, עמ' 232. ולוא היינו מניחים שדברי ר' יהודה דבוקים לרישא אפשר היה לפרש שאם לא התנו עמהן הכוונה לבני הכנסת שמכרו שלא מדעת פרנסי העיר. אבל עיין מ"ש להלן. ובחידושי הרשב"א הנ"ל פירש בתוספתא כאן שבני העיר הם שמכרו, אלא שלא התנו עמהן (כלומר, עם בני העיר) פרנסי העיר שיכולים למכור. אבל הראב"ד בתמים דעים סי' קי"ד פירש את משנתנו שהפרנסים הם שמכרו, והוא מעיד שמפרש על דרך הגמרא, ועל פי הירושלמי והתוספות . ולדעתו שם צ"ל שאף כאן הפרנסים הם שמכרו, אלא שר' יהודה מפרש יותר, ומה שר' מנחם בר' יוסי קורא "בני הכנסת" (כגירסת ד, כי"ע וכי"ל לעיל) קורא ר' יהודה פרנסי העיר. ועיין מ"ש לעיל סד"ה בית הכנסת. ואף לפי פירוש הרשב"א והרמב"ן (עיין להלן) משמע שפירשו שדברי ר' יהודה דבוקים לדברי ר' מנחם בר' יוסי. ועיין מ"ש ע"ז להלן. ומתוך דברי הבבלי כ"ז א' משמע שהברייתא שלנו נסמכה לפיסקא שבמשנתנו רפ"ג: וכן במותריהן. ולפי הירושלמי בסוגיין (פ"ג ה"א, ע"ד ע"א) 20 שאמרו שם: וכן במותריהם. ממה שגבו גבאי צדקה והותירו. ואביי בבבלי שם הברייתא מתפרשת כפשוטה, במה דברים אמורים שאסור להוריד את המותר מקדושתו, בשלא התנו עמהן הפרנסים בשעת הגבייה, וגבו סתם לבית הכנסת וכדומה, אבל אם התנו ואמרו שאם יותירו ישתמשו בהם לצרכים אחרים, הדמים חולין. ולרבא שם הכוונה לדמים שנותרו מן המבירה אחרי שקנו בהם קדושה אחרת ובהם יכולים לעשות מה שירצו, משום שגוף הנמכר נתחלל על הדמים שלקחו בהם קדושה אחרת, ולפיכך מהני תנאי על הנותר, אבל על הדמים עצמם לא מהני תנאי, שהרי עליהם נתחלל בית הכנסת. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תפילה הי"ח. ומשום הכי לא הביאו ברייתא זו בבבלי כ"ו סע"א על דברי רבא שם 21 עיין בח"ד כאן שכתב: וצ"ל דרבא לא הוה ידע לה להך מתניתא. ותלמודא לא חש לאתויי תניא כותיה, משום דליכא מאן דפליג עליה דרבא. שאמר: לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא ביה שיכרא וכו', שהרי לדברי רבא עצמו (כ"ז א') הברייתא שלנו מדברת במותר הדמים גרידא, מה שאין כן רבא המדבר בבית הכנסת שאם מכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר נתחלל על דמיו ומותר לשתות בו (כלומר, בבית הכנסת) שכר, עיין ר"מ הנ"ל הי"ז ובכ"מ שם, ובב"י טאו"ח סי' קנ"ג. אבל הדמים עצמם אסור להוריד מקדושתם. ועיין גם בתוספ' רי"ד מהדו"ת כ"ו א' (מ"ו ע"ד) ד"ה אמר רבא. ברם רוב הראשונים חולקים על הר"מ והרי"ד הנ"ל ומפרשים למישתי ביה שיכרא, לא בבית הכנסת אלא בכסף שקבלו, עיין ר"ח ורש"י כ"ו רע"ב, תוספות כ"ז א' ד"ה אבל, ראב"ד בתמים דעים הנ"ל ובהשגות שמביא בכ"מ הנ"ל, רמב"ן, רשב"א, רא"ש ועוד. ועיין בלקוטות הרמב"ן הנ"ל שפירש את הלשון "למשתי ביה שיכרא" על דרך "שלא יאכיל עגל לעגלים וסייח לסייחים" (ב"מ כ"ח סע"ב), והיא מליצה בעלמא, והכוונה לדמים שקיבלו בעד בית הכנסת. אבל עיין בגירסא שהביא בכ"מ הנ"ל. 22 והוא משער שהר"מ גרס בגמרא: למישתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי. והדברים לקוחים מן הר"ן רפ"ג ד"ה לא שנו שהביא גירסא זו, עיי"ש. וספק גדול אם היתה גירסא זו לפני הר"מ, עיין בפיה"מ שלו פ"ג מ"ב שכתב: יכולים למכור, ואפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד. ודייק מן הגירסא "למשתי ביה שיכרא" שהכוונה כפשוטה, לשתות בבית הכנסת, עיין בתוספות רי"ד שהבאנו לעיל בפנים. והרמב"ן והרשב"א הנ"ל סוברים שיכולים להתנות גם על בית הכנסת (שאינו אלא תשמיש מצוה, ולא תשמיש קדושה, עיי"ש) וגם על הדמים שיהיו חולין, עיי"ש. ועיין במאירי בסוגיין. ובלקוטות הרמב"ן הנ"ל מסתייע מן התוספתא כאן שמוכח ממנה, שאף על הדמים מהני תנאי, ולאו דווקא על המותר. אבל כבר ראינו שהרמב"ם יפרש שדברי ר' יהודה אינם דבוקים לדברי ר' מנחם בר' יוסי 23 שהוא, כנראה, בנו של ר' יוסי בר' חלפתא, עיין ירושלמי ריש יבמות, ב' ע"א, ובבלי שבת קי"ח ב'. שהיה בן חבירו, אלא לסתם משנתנו: וכן במותריהן, כפי שמוכח מסוגיית הבבלי, ואין מדברים כאן אלא במותר גרידא, ואדרבה מן התוספתא ראייה לדברי הר"מ.