תוספתא כפשוטה על מגילה ג:מא

1130-131. כתב הנכתב ליחיד מכנין אותו לרבים. לרבים מכנין אותו ליחיד. בד ובכי"ע: לרבים אין מכנין אותו ליחיד. וכ"ה בה"ג ד"ו, מ"ו ע"א, ד"ב, עמ' 226. אבל בכי"ל: ליחיד אין מכנים אותו לרבים, לרבים אין מכנים אותו ליחיד. וכ"ה בר"ח כ"ה סע"ב, ברי"ף סוף מכילתין (בשינוי סדר), ועל פיו בס' האשכול הוצ' הר"ש והר"ח אלבק, עמ' 171, שיטת ריב"ב ור"ן על הרי"ף הנ"ל, רמ"ה ורבינו יונה (עיין עליהם להלן), מאירי כ"ה א' (ל"א ע"א), רא"ש ספ"ג, רבינו ירוחם, אדם, נתיב ב' ח"ג, טאו"ח סי' קט"ז, אבודרהם ס' תפלות של חול, ברכת רפאנו, ד"ו שכ"ו, ל"ז ע"ג. ובכל הראשונים הנ"ל (חוץ מן הר"ח) הסדר הוא: לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים. וכנראה שכולם שאבו מן הרי"ף הנ"ל. ואשר לבאור הגרסאות הרי גירסת כי"ל המקויימת ע"י הר"ח והרי"ף ושאר כל הראשונים ששאבו ממנו, יש לה יותר סמכות משאר הגירסאות. ומסתבר שבמתרגם עסיקינן, דוגמת "המכנה בעריות" (פ"ד מ"ד), שלפי פשוטו כוונתו, המתרגם שמכנה בעריות, ומתרגם: קלנא דאבוי (במקום "קלנא דאבוך"), או שמכנה ומתרגם: ערייתא דאבוי, ערייתא דאימיה. 156 עיין בירושלמי פ"ד סה"י, ע"ה ע"ג. ועיין בס' האשכול (הוצ' הר"ש והר"ח אלבק) ח"א, עמ' 173, שהוכיח בשם ר' יהודה (הברצלוני) שלעניין תרגום נשנית המשנה ההיא. ואף כאן אמרו שאסור למתרגם לכנות בין יחיד לרבים, ובין רבים ליחיד, וכמו שאמרו להלן בסמוך שהתורגמן אסור לו לשנות, והוא הדין לכנות, כמפורש בירושלמי, עיין מ"ש להלן שם. ומכל שכן שהקורא אסור לו לשנות. ומטעם זה השמיט הר"מ את ההלכה שלנו, שהרי כבר פסק בפי"ב מה' תפילה ה"ו שאפילו טעה בדקדוק אות אחת מחזירין אותו, וכן פסק בפ"ד מה' ת"ת ה"ג שאין המתרגם רשאי לשנות, עיין בח"ד. ובמאירי למשנתנו כ"ה א' (ל"א ע"ב): ולי נראה לפרשה בקריאת התורה, שאעפ"י שהוא קורא ברבים, 157 כלומר, והייתי סבור לומר שמותר לשנות ולכנות גם את האזהרות שבתורה כציווי לרבים שהוא קורא לפניהם. לא יאמר פסוק ערות אמך לא תגלה, ערות אמכם לא תגלו , וכן כל כיוצא בזה. ובר"ן על הרי"ף הנ"ל: לרבים אין מכנין אותו ליחיד. כשקוראין אותו בצבור. ומשמע מדבריו שברייתא זו בקריאה בציבור דווקא. ושמא כוונתו לסוף דברי הברייתא (כגי' הרי"ף): ליחיד אין מכנין אותו לרבים, וע"ז אמר הר"ן "כשקוראין אותו בציבור", ופירושו, אעפ"י שקוראין אותו בציבור, כדברי המאירי הנ"ל, ומכל שכן כשקורא ביחיד, או ליחיד, לא יכנה לרבים. ובשיטת הריב"ב שם: תוספתא הכתוב וכו' ליחיד אין מכנין אותו לרבים, כגון מקראות של קללות במקום שצריך לקרותן בכנוי, כדאיתא בסוף פרק שבועת העדות (ל"ו א'), אין משנין כנוי של רבים ליחיד ולא כנוי של יחיד לרבים. ומשמע מדבריו שאפילו כשקורא במקרא לשם דרש, ולא לשם קריאה, שבכגון דא צריך לכנות (כמפורש בבבלי שם), מ"מ לא יכנה מיחיד לרבים ומרבים ליחיד, אלא מנוכח לנסתר, ושניהם ביחיד. והוא פירוש תמוה. ושמא כוונתו שאפילו בפסוקים הללו שצריך לקרותן בכינוי כשהוא קורא אותן בדרשה, מ"מ אסור לו לכנות כשקורא שלא לשם דרש. וכן בשלטה"ג בשבועות שם, בשם הריא"ז: כששונה אדם עם חברו ראוי לכנות וכו', ואפי' המקרא שכתוב, גם אל יתצך לנצח (תהלים נ"ב, ז') יכנהו ויאמר יתצהו , 158 עיי"ש בגמרא ובמהרש"א בשבועות שם. ועיין ד"ס סנהדרין ק"ו ב', עמ' 133, הע' פ' והע' ק'. וכ"ה במכירי תהלים נ"ב, קמ"ד ע"א, אלא שצ"ל שם: ושרשו (במקום "ושרשך"), כמו שהוא בכי"י הבבלי. שלא יראה כמקלל חבירו, אלא בשקורא בתורה בכנסת או המלמד (כלומר, מקרא) לתלמידו אינו ראוי לכנות. וכ"ה בריטב"א שם: ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא, אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפי' לתנוקות, וכל שכן בשום קריאה שהיא לחובת קריאה בציבור. וזה פשוט. ברם קשה להעמיס פירוש זה בשיטת הריב"ב. ועל כל פנים מפורש בדברי הריא"ז והריטב"א שאפילו כשקורא ליחיד, או לתינוקות, אסור לכנות, ולא כמו שרצינו לדייק מדברי הר"ן. ועיין מ"ש להלן. ובאבודרהם ס' תפלות של חול, ל"ז ע"ג, הנ"ל: רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה, פסוק הוא בירמיה (י"ז, י"ד) בלשון יחיד, ואף על גב דאמרי' בתוספת' כל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים, פי' הרמ"ה דווקא במתרגם המתרגם הפסוקים, או הקורא פסוק ככתבו בזמן שמכוין לקרות אינו רשאי לשנות מרבים ליחיד, או מיחיד לרבים, אבל פסוק של תפלה, שאין כוונת הצבור לקרותם, אלא להתחנן דרך תפלה ובקשה, הרי הן כשאר תפלות, ורשאין לשנותם כפי צורך השעה, ולפי ענין תחנתם ובקשתם. וה"ר יונה פי' דוקא כשקורא כל המזמור או כל הענין כסדר אז אין לשנות, אבל כשמתפלל ואומר פסוקים מפוזרים הנה והנה יכול לשנות מרבים ליחיד ומיחיד לרבים, ולזה הסכים הרא"ש (במכילתין ספ"ג). ועיין בטאו"ח סי' קט"ז, ובפרישה שם שהסיק שלדעת רבינו יונה אסור לשנות אפילו בתפילה אם קורא כל העניין כסדר, אבל לשיטת הרמ"ה אינו אסור לשנות אלא בקריאה ובמתרגם גרידא. ועיין צל"ח ברכות י"ז א' ד"ה רש"י. נמצאנו למדים שכל הראשונים הנ"ל מפרשים את התוספתא בקריאה במקרא, או במתרגם. אבל במאירי הנ"ל: ופירשו הדברים בפסוקים שבתוך תפלה קבועה, כגון תפלת ראש השנה, שאמרו בה שאין לזכור בה פסוקים של יחיד אפי' לטובה (ר"ה ל"ב ב') שאין לו להזכירם אף בלשון רבים, כגון זכרה לנו אלקינו לטובה (נחמי' ספ"ה, בלשון יחיד). ויש מפרשין, כגון אלו שמתפללין פסוקי דרחמי שאם יארע להם פסוק הנאמר ליחיד, כגון בקראי ענני (תהלים ד', ב'), לא יכנה אותו לרבים, כגון שיאמר בקראנו עננו, אע"פ שמכוון לכך לכלול כל הצבור עמו, וכן של רבים ליחיד, אם התפלל בינו לבין עצמו. ולפי פירוש הראשונים הנ"ל היינו יכולים לפרש גם את גירסת כי"ו, והיינו שבתפלה ותחנונים מותר לכנות פסוק הכתוב ליחיד ולהחליפו ברבים, וכן להפך, כשיטת הרמ"ה שהביאו באבודרהם וטור הנ"ל. ברם קשה מאד לקבל פירוש זה, שהרי התוספתא מדברת ברורות "מכנין", ואם כן בכינוי עסיקינן, ולא בשינוי. אלא שאם אין "מכנין" מכל שכן שאין משנין, ולפיכך הקשו הראשונים הנ"ל כיצד אנו משנים בתפילה מיחיד לרבים, אבל בוודאי שאין התוספתא עוסקת בשינוי אלא בכינוי. ומסתבר שגירסת כי"ו הוא שיבוש ברור, אבל אין לבטל את גירסת ד וכי"ע שהיא מקויימת ע"פ שתי המהדורות של הלכות גדולות. ושמא פירושה שהמתרגם ודורש ליחיד, מכנה בלשון רבים, כדי שלא יראה כמקללהו, וכמו שאמרו בבבלי שבועות ל"ו א' הנ"ל, 159 אלא ששם הכינוי הוא מנוכח לנסתר, אבל הוא הדין כשמשנה מיחיד לרבים אף הוא כינוי הוא. אבל הדורש פסוקים לרבים לא יכנה ליחיד, משום שלא יראה כאילו מקלל את הציבור, מפני שאינו מועיל בזה כלום, ואף עכשיו נראה כאילו מקלל כל יחיד ויחיד שבציבור. אבל קשה לפרשה בשינוי בתפילה, וכמו שכתבנו לעיל, שבכינוי אנן קיימין, ומשום ביש גדא, ולא בשינוי בתפילה.

2131-132. ר' יהודה אומ' המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדי, והמוסיף הרי זה מגדף. בה"ג, ר"ח, רי"ף, ס' האשכול, מאירי, רא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל הביאו בבא זו כהמשך הבבא שלעיל, וכנראה שהעתיקו מן התוספתא, ולא מבבלי קידושין מ"ט א'. ועיין גם בס' המכתם בסוף מכילתין ובחי' המיוחסים להר"ן ספ"ג. ובסמ"ג עשין סוף י"ט, ק"ג ע"ג: תניא בתוספתא אמר ר' יהודא המתרגם פסוק כצורתו וכו'. וכל אחרוני הראשונים העתיקו מן הרי"ף כאן, שהרי ברייתא זו שנויה כמעט מלה במלה גם בבבלי קידושין הנ"ל. 160 אלא ששם אמרו: מחרף ומגדף, וכ"ה בה"ג ד"ו, אבל בד"ב שם, בר"ח וברי"ף וכו' כלפנינו בתוספתא. ועיין אוה"ג נדרים, עמ' 2, והערה י"ב שם צריכה תיקון. ולעניין הפירוש פירש"י בקידושין שם שהמתרגם פסוק כצורתו הוא המחסר את הוספות התרגום שלנו, שהן מפרשין את הפסוק, והמוסיף עליו מבזה את המקום, ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף, שהרי בסיני ניתן וכו', ועיי"ש בתוספות ד"ה המתרגם. והר"ח פירש (עיי"ש בתוספות הנ"ל ובריטב"א שם) המתרגם פסוק כצורתו, כגון המתרגם "ויראו את אלקי ישראל": וחזו ית אלהא דישראל, הרי זה בדאי, דשכינה ממש לא ראו, והמוסיף עליו ואומר: וחזו ית מלאכא דאלהא, הרי זה מחרף ומגדף שתולה שבח המקום במלאך, אלא הכי מתרגמינן: וחזו ית יקרא דאלהא דישראל. וממנו בשאר המפרשים לברייתא שלנו. ועיין בתו"ש להרמ"מ כשר משפטים כי"ט, עמ' רס"ח, הערה פ"ד. ולמאירי כאן ובקידושין מ"ט א', סוף עמ' 239, היתה, כנראה, גירסא אחרת, שכן הוא כותב: הקורא פסוק כצורתו, ר"ל שאינו קוראו דרך נקודו, אלא כעין מי שקורא להגיה, וכן המתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת, במקום שראוי לתוספת, כגון וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר (דברים ט"ז, ב'), שמשמע שהפסח הוא בא מן הבקר וכו', ועיי"ש שמביא גם פירוש הר"ח. ועיין בתו"ש הנ"ל.

3132-133. תרגמן העומד לפני חכם אינו רשיי (לפדות) לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם היה אביו או רבו. המלה המוקפת חסרה בד, כי"ע וכי"ל. 161 ואף בכי"ו נמחקה ע"י נקודות, ומ"מ לא השמטתיה מפנים הנוסח, משום שאפשר ואפשר שאין "לפדות" אלא "לבדות", וכמו שמפרשת התוספתא להלן, והסופר שלא הבין את פירושה ניקד עליה לשם מחיקה. ושם: אלא אם כן היה וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 223, רי"ף, מאירי, רא"ש ור"ן הנ"ל. ובר"ח יש השמטה באמצע הפיסקא מן התוספתא. ובירושלמי פ"ד ה"י, ע"ה ע"ג: תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף אלא אם כן היה אביו או רבו. ובתוספתא חסר "ולא לכנות" בכל הנוסחאות, ומדברי הירושלמי משמע שאם החכם לא כינה, אף למתורגמן אסור לכנות, עיין מ"ש לעיל, שו' 130–131, ד"ה ובר"ן. ואשר לפירושה, כתבו בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 88, ובמאירי ובר"ן הנ"ל שהכוונה שהחכם הוא אביו, או רבו, של המתרגם, ואינו מתקנא בו אם מוסיף, וכמאמרם בבבלי סנהדרין ק"ה ב'. וכן מוכח גם מדברי הרא"ש ספ"ג. אבל בר"מ פ"ד מה' תלמוד תורה ה"ג: אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה המתורגמן אביו או רבו. ועיין בהשגת הראב"ד, במרכבת המשנה ח"ב במקומו, ובעבודת המלך שם. ולהלן נראה שפירוש זה של הר"מ הוא הפשוט והמסתבר ביותר. ובמעשה רוקח שם מביא בשם הגהות הרמ"ע מפאנו כ"י: שמעתי שיש גרסא מהרמב"ם שכתוב בה, אלא אם כן היה המתורגמן מזכיר אביו או רבו. ולפ"ז עלינו לומר שרבינו מפרש את התוספתא אלא אם כן היה אביו או רבו, שהשינוי הוא ביחס לאביו ולרבו. וכן אמרו בבבלי קידושין ל"א ב': תנו רבנן חכם משנה שם אביו ושם רבו, מתורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו. אבוה דמאן אילימא אבוה דמתורגמן, אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא? אלא אמר רבא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם, כי הא דמר בר רב אשי, כי הוה דריש בפירקא איהו אמר אבא מרי, ואמוריה אמר הכי אמר רב אשי. ולכאורה מוכח כן מהמשך דברי הר"מ שממשיך: אומר הרב למתורגמן כך אמר לי אבא מרי, וכשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב, או של רבו, ואומר כך אמר רבנא פלוני וכו', ופסק כבבלי הנ"ל. ואף הירושלמי בסוגיין הנ"ל מסמיך לברייתא זו: רבי פדת (כלומר, רבי פדת בר' אלעזר) הוה אמורה דר' יסא, מילין דשמע מן אבוי הוה אמר כך אמר רבי בשם אבא, מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר כן אמר רבי בשם ר' לעזר. ואעפ"י שהירושלמי חולק על הבבלי הנ"ל וסובר כסלקא דעתך שבבבלי שהמתורגמן פעמים שאינו משנה שם אביו, אבל אף הוא מודה שבדברים ששמע מאביו או מרבו משנה מדברי החכם, ומשמע לכאורה שמפרש את הברייתא "אלא אם כן היה אביו או רבו", היינו שהשינוי היה ביחס לאביו או לרבו. ברם אין ספק שאין להכניס פירוש זה לא לתוך התוספתא ולא לתוך הירושלמי, והמשך דברי הירושלמי אינו פירוש כלל לברייתא, אלא הלכה מיוחדת, ואף המשך דברי הר"מ אינו פירוש להלכה שלנו אלא פסק אחר ע"פ הבבלי בקידושין. ומה ששמע הרמ"ע מפאנו שיש גירסא מהרמב"ם שכתוב בה וכו' המתורגמן מזכיר וכו', אינה אלא הגהת חכם ע"פ הסברות שכתבנו לעיל. ובדקתי בחמשה כתי"י של הר"מ (וביניהם אחד על קלף), ובכולם הגירסא כלפנינו: אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הראב"ד, ובעל מגדל עוז, והרדב"ז (לשונות הר"מ סי' קט"ו), ובעל מעשה רוקח, שהיו לפניו כמה כתי"י מחלק זה של הר"מ. ואין להגיה את כל הנוסחאות. והר"מ פסק על פי התוספתא כאן והירושלמי ופירשם לפי פשוטן שאין המתורגמן רשאי לשנות אלא אם כן היה אביו או רבו של החכם הדורש, כשם שעשה רב בדבי רב שילא, 162 עיין בבלי יומא כ' ב', ירושלמי שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד, סוכה פ"ה ה"ה, נ"ה ע"ג. ועיין גם סוטה מ' א'. 163 וציינו לה בעבודת המלך ובצפנת פענח במקומו. ופירוש המאירי, הרא"ש והר"ן הנ"ל היה קשה לו לרבינו, שאם היה החכם אביו או רבו של המתורגמן, מכל שכן שאסור לו לשנות ולהוסיף על דברי אביו ורבו, משום כבוד אב ורב, אפילו לא היה המתורגמן שלהם. ובעל כרחינו אנו אומרים שהכוונה היא שהמתורגמן היה אביו או רבו של הדורש. ואפשר שרבותינו הנ"ל נטו מפירוש הר"מ, משום שאמרנו לעיל, שו' 73–74: אבל אין כבודו (עיין מש"ש) שיתרגם ע"י קטן, כמו שהקשה מהר"י בי רב במקומו, ולפיכך פירשו שהחכם הוא הרב והגדול. אבל כבר שערנו לעיל שם שהר"מ מפרשה בקטן קטן ממש, שהוא בזיון לגדול, אבל בקטן וגדול במעלה לא איכפת לנו אם הגדול מתרגם ע"י קטן, שהרי כן מצינו גם ברב ודבי ר' שילא הנ"ל. ופירוש התוספתא כאן הוא, איפוא, כפשוטה, והכוונה למתורגמן, שאם היה אביו או רבו של חכם, מותר לו לשנות ולהוסיף, כשם שעשה רב בדבי רב שילא הנ"ל.