תוספתא כפשוטה על מועד קטן א:יא

131-32. וטוחנין במועד. דבר האבד עושין אותו במועד דבר שאין אבד אין עושין אותו במועד. וכ"ה בד. וכן בכי"ל: טוחנין במועד. אבל בכי"ע: אין טוחנין במועד. ונראה שצ"ל שם: אמן (במקום "אין"), ומלה זו שייכת למעלה: שלא יעשה אמן, ונשתבשה מילה זו ל"אין", ולפיכך הרחיקה הסופר מן המלה "יעשה" וחיברה לבבא שלאחריה, עיין מ"ש לעיל הערה 31. ברם וודאי גמור אין כאן, ובבבלי י"ב ב': טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. דבר שאבוד במועד מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד אסור. כלומר, דבר האבוד מותר, אפילו אם הוא אינו צורך המועד. אבל קרוב לוודאי שהנכון בכי"ע הוא כמו שהגהנו, וכגירסת שאר הנוסחאות. ובטוחן במועד לצורך המועד עסיקינן. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה. ועיין ירושלמי פ"א סה"ח, פ' סע"ד. וברייתא זו והבאות אחריה נסמכו למשנתנו פ"ב מ"ג ואילך. ועיין להלן, שו' 33–34, ד"ה ובירושלמי.

232-33. במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אף דבר האבד אין עושין אותו במועד. כ"ז חסר בכי"ו ובכי"ל, אבל ישנו בד ובכי"ע. וכן בבבלי הנ"ל: במה דברים אמורין בתלושין מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור. ולפיכך קרוב לוודאי שבכי"ו ובבי"ל נשמט ע"י הדומות מ"אין עושין אותו במועד" עד "אין עושין אותו במועד", שהרי נוסח ד וכי"ע הם משני טיפוסים, והמוסיף ע"פ הבבלי היה מוסיף כלשון הבבלי. ואמרו שם בבבלי שברייתא זו יחידאה היא, ואין הלכה כמותה. והיא חולקת על הברייתא לעיל, שו' 10–11, עיין מש"ש ד"ה דבר האבד. ועיין ירושלמי ספ"ב, פ"א ע"ב.

333-34. אין לו מה יאכל קוצר מעמר ודש ובלבד שלא ידוש בפרות. בבלי הנ"ל, אלא שהוא מוסיף שם: וזורה ובורר וטוחן, ובלבד וכו'. ופירשו רוב הראשונים שלא ידוש בפרות, משום דאוושא מילתא. והר"מ פ"ז מה' יו"ט סה"ו כתב: שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות. 33 ועיי"ש בכ"מ ובב"י טאו"ח סי' תקל"ז, ומה שהאריך בקרן אורה י"ב א' ד"ה מאן תנא שינוי במועד. ופירש בר"מ שם ובמאירי, סוף עמ' ס"ז, ובארחות חיים ח"א ה' יו"ט סי' ד', צ"א ע"א, שאפילו יכול למצוא בשוק אין מצריכין אותו לקנות, אבל עיין בשאילתות סי' ק"ע ובהעמק שאלה שם אות ה'. ובירושלמי פ"ב ה"ד, פ"א ע"ב: הרי שאין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש, ובלבד שלא ידוש בפרה. במספק ליחיד. אבל במספק לרבים דש אפילו בפרה. והר"מ השמיט חילוק זה שבמספק לרבים דש אפילו בפרה. אבל בטאו"ח ובשו"ע סוף סי' תקל"ז פסקוה. וכן הביאו את הירושלמי כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 96. ועכשיו יש להוסיף: ס' המכתם, עמ' 289, מאירי, עמ' ס"ח, תוספ' הרא"ש, עמ' ל"ט, חי' הר"ן, עמ' כ"ו. ומתוך הירושלמי אנו למדים שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ד: אין לוקחין וכו' אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.