תוספתא כפשוטה על מועד קטן ב:ט

120-23. מי שקיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל, לא יכפה אחר הרגל, ר' ליעזר בן יעקב אומ' אפי' יום אחד. ר' לעזר בי ר' שמעון או' בית שמיי או' שלשה ימים ובית הלל אומ' אפי' שעה אחת. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסר "בן יעקב". ובמס' שמחות פ"ז ה"ב, עמ' 137: שלשה ימים קודם הרגל אינו בכפיית המטה לאחר הרגל. ר' אליעזר אומר אפילו שעה אחת. רבן גמליאל אומר בית שמאי אומרים שלשה ימים, ובית הלל אומרים אפילו שעה אחת. ובבבלי כ' א': ת"ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. א"ר אלעזר בר' שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים שלשה ימים ובית הלל אומרים אפילו יום אחד, ואפי' שעה אחת (כגי' כי"י, עיין דק"ס). ולהלן שם: הלכה כתנא דידן דאמר שלשה. אבל רוב האמוראים שם חולקים ופוסקים כבית הלל, וכן נתקבלה ההלכה. ובחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 98: א"מ פוטרין את האבל לפני הרגל אפילו שעה אחת, ובני א"י עד שיהיו לו ג' ימים לפני הרגל, מן הדא הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה (משנתנו פ"ג מ"ה). ותמוה הוא שבירושלמי אין זכר להלכה של התוספתא כאן, המקויימת ע"י הבבלי ומס' שמחות. ולא עוד אלא שבירושלמי בכל מקום (פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב, להלן שם, פ"ג ע"א, שם ה"ו, פ"ג ע"א, ועוד) נהגו כמשנתנו, ולא נזכר שום חולק. ולפי הבבלי כ' א' הורה (כגי' כי"מ ועוד, עיין דק"ס) ר' יוחנן כבית הלל שבתוספתא כאן. ברם מפליא הוא שבתוספתא כאן ובמקבילות הזכירו כפיית המטה גרידא, 31 עיין בדיוקו של הראב"ד (הביאו הרא"ש פ"ג סי' כ"ה ועוד כמה מן הראשונים למכילתין כ' א'), אבל אף לתירוצו קשה למה תפסו כפיית המטה בלבד. ולמה לא נחלקו בכל גזירות שבעה. וגם להלן בסיפא ובמקבילות (עיין מש"ש) הזכירו כפיית המטה ולא שאר גזירות. ולפיכך נראה לפרש בשיטת התוספתא והירושלמי שבכפיית המטה הקלו, ובה אמרו ב"ה שאפילו כפה את מיטתו שעה אחת לפני הרגל בטל ממנו חיוב כפיית המטה, אבל שאר גזירות לא בטלו ממנו אלא אם נקבר ג' ימים לפני הרגל. ונקטו ברישא כאן (ובמקבילות) כפיית המטה שלשה ימים משום שהת"ק אינו מחלק בין כפיית המטה לשאר גזירות, אבל נחלקו עליה ב"ש וב"ה. וב"ה מחלקים בין איסורים ובין חיובים, עיין בתוספות כ"א א' ד"ה אלו. ועיין במס' שמחות רפ"ו. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו בירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ג ע"א: חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשייא משהוא זוקפה שוב אינו כופה (כלומר, אחרי השבת). כמה ימים היה לו, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא שני ימים היה לו. ר' בא וכו' שלשה. ר' חיננא בר פפא הורי לכפותה 32 נ"ל שצ"ל: ללכפותה=לא לכפותה, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 794, הע' 17. ועיין להלן הע' 33. אפילו יום אחד (כלומר, אפילו לא כפה אותה אלא יום אחד לפני השבת), ואיתהמי ליה יען כי מריתה 33 לפי פירוש המפרשים שאינם מגיהים בירושלמי, ומפרשים שהורה לכפותה, אין להבין למה הראו לו כן, והרי כדין הורה. (מלכים א' י"ג, כ"א). ולפיכך הזהירו כאן בסיפא ובמקבילות שכופה את מטתו אחר השבת , אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד. הרי לך ברור שהיו מקילים בכפיית המטה ויש שסברו שאפילו שבת שעולה לשבעה, אף היא מפסיקה לכפיית המטה, ואעפ"י שאין הלכה כן, מ"מ אין לתמוה שלעניין יו"ט אמרו שאם קיים כפיית המטה שעה אחת, וכפה את הסרסור, יום טוב מפסיק אפילו לא עברו ג' ימים מיום הקבורה. 34 ולעיל שם אמרו בירושלמי: כפיית המטה פעמים עושה ששה חמשה וכו' בערב שבת ששה, בערב שבת עם דימדומי חמה חמשה, יום טוב לאחר שבת ארבעה, שני ימים טובים של ראש השנה שלשה וכו'. ועיין בגליון הש"ס שהגיה בירושלמי ע"פ מס' שמחות פי"א הי"ה. ברם אין להגיה בירושלמי, וכוונתו ברורה שאם נקבר בערב שבת וקיים כפיית המטה בערב שבת, עדיין צריך לכפות חמשה ימים אחר השבת, ונמצא כופה את מטתו ששה ימים, אבל אם נקבר בערב שבת עם דמדומי חמה, אסור לו לכפות את המטה בין השמשות (עיין בבלי כ"ז א'), אלא שמ"מ עלה לו יום ששי ואינו כופה אח"כ אלא חמשה ימים, ואם חל יו"ט אחר השבת הואיל ובנידן שלנו לא כפה את מטתו כלל לפני הרגל, יום טוב אינו מבטל אפילו את כפיית המטה, אבל הוא עולה לו לחשבון לעניין כפיית המטה, וכופה אח"כ ארבעה ימים. אבל אם נקבר בין השמשות בחול, הרי עליו לכפות את מטתו מיד, ושמא בין השמשות כיום, וכבר קיים כפיית המטה יום אחד, ואין לו מקום בברייתא שלנו. והגירסא במס' שמחות משובשת, ותיקן אותה היגר לפי תומו ע"פ הירושלמי (כדרכו), וכן נכון. נמצאנו למדים שאין מברייתא שלנו שום ראייה שבית הלל סוברים ששעה אחת לפני יום טוב מבטלת את כל הגזירות, והיא אינה סותרת כלל את שיטת בני א"י, מה שאין כן בבבלי שלא נמצאת שם שום קולא בכפיית המטה לגבי שאר גזירות, וממילא רשוה לעניין כל גזירות שבעה.

223-24. ובערב שבת זוקף את מטתו, ובמוצאי שבת כופה אפי' לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד. הברייתא שלנו בבבלי כ"ז א', ולא הזכירו שום גזירה אחרת, שהרי דבר פשוט הוא במשנתנו (פ"ג מ"ה) ששבת אינה מפסקת, אבל בכפיית המטה היו דעות שהקלו בה, ולפיכך הזהירו עליה ששבת אינה מפסיקה אפילו בחיוב כפיית המטה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

324-25. אבל אין רשיי להתאבל בתוך המועד, אבל נוהג בצנעה בתוך ביתו. וכן במס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: אבל במועד כאילו אינו אבל, אבל נוהג בצנעה. ולפ"ז מפורש כאן שאף ברגל נוהג דברים שבצינעא. ובבבלי כתובות ד' א': דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא נוהג, ועיי"ש בתוספות ד"ה אבל. ברם בס' המאור כאן פ"ג סי' אלף רכ"ב מעתיק בשם הבבלי כתובות הנ"ל: אע"פ שאמר אין אבלות בשבת וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' אבל ה"ג וה"ח שאין אבלות כלל במועד. ועיי"ש בכ"מ בה"ג וברדב"ז ה"ח שם. אבל לפנינו הגירסא היא: אין אבילות במועד . וכן מעיד הרמב"ן במלחמות על בעל המאור הנ"ל, שכן היא הגירסא בבבלי בספרי ספרד הישנים כולן, וכ"ה גירסת בה"ג ור"ח, ופסקו כוותיה, עיין בה"ג ה' אבל ד"ו, מ"ג ע"א, ד"ב, עמ' 211, ריצ"ג ה' אבל, עמ' ס'. ובתוה"א עניין שבתות וי"ט, ע"ד רע"ד: וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו: מצינו בתוספתא אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו ובאבל נמי תניא וכו' (כלומר מס' שמחות שהעתקנו לעיל), ובירושלמי נמי גרסינן הכי וכו', עיין בירושלמי פ"ג סה"ה, פ"ג ע"א. ובריטב"א כ"ג ב' ד"ה ואידך: והא דקתני בתוספתא אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד, אבל נוהג בדברים שבצנעה, הרי רשות קאמר, שהוא רשאי לנהוג דברים שבצנעה, ומדת חסידות היא לו. ועיי"ש בתוה"א הנ"ל. ובחי' הר"ן, עמ' ס"ב, הביא את התוספתא ואת הירושלמי, וסיים: כמו שמפורש בספר תורת האדם.