תוספתא כפשוטה על נזיר ב:י

120-22. הריני נזיר לאחר ועשרים יום, נזיר מעכשיו מאה יום, מונה עשרים ואחד ומונה שלשים ומספק, מונה שמונים (וחוזר ומונה שלשים) להשלים נזירותו ראשונה. והגירסא משובשת, וצ"ל: לאחר עשרים (כגירסת ד) יום וכו' מונה עשרים, ואחר מונה שלשים ומפסיק (כעין כי"ע) וכו', והמוקף ליתא בכי"ע ובמקבילות. וכן בירושלמי פ"ב סה"ט, נ"ב ע"ב: תני ר' חייה נזיר לאחר עשרים יום, נזיר מעכשיו למאה יום, הרי זה מונה עשרים יום ומפסיק, וחוזר ומונה עוד שלשים יום, וחוזר ומונה עוד שמונים, כדי להשלים נזירותו הראשונה. וכע"ז בברייתא שבבבלי י"ד א', ופשטו ממנה שאלת רבא (שם י"ג ב') שמתחיל למנות את נזירותו מיד, ואין אומרים שמתחיל למנות את הנזירות לאחר עשרים, עיי"ש במיוחס לרש"י ובתוספות. ולשון הירושלמי הנ"ל ששנו שם "ומפסיק" אחרי שמנה עשרים משל מאה, כוונתו שמפסיק למנות את המאה ומתחיל את השלשים, וכ"ה הלשון בתוספות י"ג ב', ד"ה או דילמא, ובר"מ פ"ד מה' נזירות ה"ו ("ופוסק"). וכן במשנתנו פ"ב מ"ט: הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו, ואח"כ משלים את שלו. 21 ועיין במיוחס לרש"י י"ד א', ד"ה לא סלקין, ובתוספות י"ג ב', ד"ה בעי, על החידוש בברייתא שלנו ביחס למשנתנו. אבל בתוספתא כאן הכוונה שלאחר שלשים מפסיק ומגלח וגומר את נזירותו, ובנידון דידן, שמונה אח"כ שמונים יום, מגלח אחר נזירותו סתם לכל שיטות הראשונים, עיין סיכום דבריהם בקרן אורה י"ג רע"ב. ולפ"ז הלשון "ומפסיק" שלפנינו בתוספתא מגומגם, והיה צ"ל: ומגלח, כמו שהוא בר"מ הנ"ל.

223-24. אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שנדר נזיר שלשים יום, שאם גילח ביום שלשים לא יצא. כסתם משנתנו רפ"ג. ועיין לעיל מגילה פ"א ה"ט וספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 30, ועמ' 32, ובבלי ה' ב'. והטעם הוא הואיל וסתם נזירות ל' יום, והוא נקט בפירוש ל' יום כוונתו לשלשים יום שלמים, ואין אומרים מקצת היום ככולו. עיין בבבלי שם ובתוספ', ד"ה תנן הריני. ועיין שטמ"ק שם ותוספ', ד"ה אמר, ומ"ש ע"ז בקרן אורה שם. ומלשון הברייתא משמע שהיה תנא ששנה את המחלוקת בנזר ל' יום, ואף שם היה מי שאמר שאם גילח ביום שלשים יצא, והטעם משום מקצת יום ככולו, ואפילו אמר שלשים מפורש, עיין בשטמ"ק ובקרן אורה הנ"ל.

324-26. על מה נחלקו על שנדר סתם, שבית שמיי אומ' אם גילח ביום שלשים לא יצא, ובית הלל או' אם גילח ביום שלשים יצא. ולפ"ז הסתמות הנ"ל (כאן פ"ג מ"א ומ"ב, עדיות פ"ז מ"ה, תוספתא מגילה וספרי הנ"ל) כולן כב"ה. אבל בד ובכי"ע הגירסא הפוכה, והיינו שב"ש אומרים יצא, וב"ה אומ' לא יצא. ולפ"ז סוברים ב"ה שסתם נזירות היא ל' יום מן התורה, 22 עיין ספרי נשא סוף פי' כ"ה, עמ' 32, ירושלמי פ"א ה"ג, נ"א ע"ג, בבלי ה' א' ואילך. ואין אומרים מקצת היום ככולו. ואפשר שזו היא הגירסא הנכונה, ולפנינו מסורת עתיקה שלפיה החמירו ב"ה. ובירושלמי כאן פ"ג ה"א, נ"ב ע"ג: זו עדות. יודעין היינו שהוא אסור לגלח אלא שהן סבורין אם גילח יום שלשים לא יצא, בא להעיד אם גילח יום שלשים יצא. ולעיל שם פ"א ה"ג, נ"א ע"ג הנ"ל: על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא. ועיין בתוספות ו' סע"ב, ד"ה מאי לאו, ובקרן אורה שם, ד"ה אין גידול שער. ועיין במסכת שמחות פ"ז ה"כ, הוצ' היגר, עמ' 146, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1134 ואילך.