תוספתא כפשוטה על נזיר ב:ז
תוספתא כפשוטה על נזיר · Tosefta Kifshutah on Nazir 2:7
Open in the reader →111-12. הרי עלי חטאתו ואשמו של פל', מדעתו יצא, שלא מדעתו לא יצא. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו כאן השמטה ע"י הדומות. ולהלן תמורה פ"ג הי"ב: הרי עלי חטאתו ועולתו של פלוני, מדעתו יצא וכו'. ובבבלי ערכין כ"א סע"א: חטאתו ואשמו של פלוני עלי, לדעת יצא, שלא לדעת לא יצא, עולתו ושלמיו של פלוני עלי, בין לדעת בין שלא לדעת יצא וכו', מיתיבי חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת יצא, שלא לדעת לא יצא וכו', הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה. ואמרו שם שלעולא ההבדל בין חטאת לעולה היא שעת הפרשה, ובעולה יכול להפריש שלא מדעתו, אבל בשעת כפרה בשתיהם צריכים דעת בעלים, ולשמואל שם להפך, ובשעת הפרשה צריך דעת בעלים בין בחטאת ובין בעולה, אבל אם נתרצה בשעת הפרשה אין צורך בדעת בעלים בעולה ובשלמים, מה שאין כן בחטאת ובאשם שצריך דעת בעלים גם בשעת כפרה, אף שנתרצה בשעת הפרשה. ומן הסיפא להלן מוכח שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע כאן, ולא כגירסת התוספתא בתמורה, ובחטאת ובאשם גרידא עסיקינן, וכברייתא הראשונה בבבלי ערכין הנ"ל. ובירושלמי פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד: ר' זעירא בשם ר' יוחנן אדם קובע על חבירו חטאת חלב שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. ועיין מ"ש בפירושו, לעיל הערה 9. ואם הפרישו שלא מדעתו אפילו אם נתרצה בשעת הקרבה לא יצא (עיין ר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"י), ולא חל עליו ההקדש כלל. 17 ואשר לראשון אם יצא ידי נדרו, עיין במיוחס לרש"י כאן י"ב ב' ומ"ש בצפנת פענח פ"ח מה' נזירות ה"כ. ועיין בבלי נדרים ל"ה ב', ובקרן אורה שם, ד"ה מהא. ועיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד.
212-13. הרי זה חטאתו ואשמו של פלוני, והלך הלה והביא לעצמו, הרי הן כחטאת ואשם שכיפרו הבעלים. המלים "הרי זה חטאתו ואשמו של פלוני" נשמטו בכי"ו בטעות ע"י הדומות (עיין לעיל) וישנן בד ובכי"ע. ובתוספתא תמורה הנ"ל (דומיא דרישא שם, עיין מ"ש לעיל): הרי זה חטאתו ועולתו של פלוני וכו', וצ"ל שם כלפנינו, כפי שנראה מן הסיום. והפירוש הוא שקדושת חטאת ואשם חלה עליהן בשעה שנתרצה המתכפר, אלא שהמתכפר יכול לחזור בו, 18 עיין צפנת פענח הנ"ל. ודינו כאילו הפריש בעצמו חטאת ואשם ונתכפר באחרת, כמשנת תמורה פ"ד מ"א ואילך. וכאן כשהביא לעצמו והקדיש את הבהמה דחה את הראשונה בידים, 19 הואיל ויכול לחזור בו חלה קדושת חטאת על השניה, עיין בתוספות פסחים צ"ז ב', ד"ה הפריש. ולמיתה אזלא, ובאשם רועה עד שתסתאב ותפדה ויפלו דמיה לנדבה, משום שכל שבחטאת מתה באשם רועה. 20 עיין בבלי כ"ה ב' ומקבילות.