תוספתא כפשוטה על נדרים א:א

11. האומ' ימינה, הרי זו שבועה, שמאלה, הרי זו שבועה. וכן בירושלמי פ"א סה"ב, ל"ז ע"א: ימינא הרי זו שבועה, שמאלא הרי זו שבועה. אמר ר' מתניה דכתיב וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחיי עולם (דניאל י"ב, ז'). ובא"י הבדילו בין ימין, שמאל לבין "ימינא" "שמאלה", ואף בדיבור ההמוני הבדילו בכך. 1 כמו שהוכח בתרביץ ש"ג ס"ד, תמוז תרצ"ב, עמ' 456, מעדותו של הירושלמי עצמו. ולפ"ז היה אפשר לומר שימינא (ימינה) פירושו הימין הידוע, ושמאלה-השמאל הידוע, 2 וכן נחלקו בירושלמי כאן פ"א ה"ג, ל"ז ע"א, על "כאימרא" של משנתנו, לאיזה אימר ידוע כיוון. והיינו לימינו של המלאך, ושמאלו של המלאך, ומחמת כינויי כינויים אתינן עלה, 3 עיין ירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א ע"ב. והוא "דסמיך ליה" שבבבלי נזיר ג' ב'. ועיין ב"ר פמ"ג, ט', הוצ' תיאדור, עמ' 423, ובמקבילות שצוינו שם. ובבבלי נזיר ג' ב': והתניא האומר ימין הרי זה שבועה, מ"ט לאו משו' דסמיך (כ"ה בכי"מ), דכתיב וירם ימינו ושמאלו וכו', לא, משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא מנין לאומר ימין שהיא שבועה, שנ' נשבע ה' בימינו (ישעי' ס"ב, ח') ומנין לאומר שמאל שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו (שם). ובבבל הרי לא הבדילו בין "ימין" לבין "ימינא", והיא היא. ובמכילתא בשלח, שירה, פרש' ט', עמ' 145: ואין ימין אלא שבועה, שנ' נשבע ה' בימינו. ובמאירי ב' א', ד"ה ויש, הוצ' ר"א ליס, עמ' י"ב: וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב"ה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו , 4 וכ"ה גם בספרו לשבועות, עמ' 115. וצ"ל: ובזרוע עוזו, כמו שהוא בבבלי נזיר הנ"ל. וכן מעתיק רבינו בעצמו בנזיר שם. וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה, שמאלה שבועה, אינו צריך הזכרת השם כלל, ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן, בשבועת בטוי שיש קרבן בשגגתה, אבל למלקות אינו חייב אלא בהזכרת השם וכו'. ועיין ר"מ פ"ב מה' שבועות ה"ו וה"ד ובהשגות הראב"ד שם ה"ג. ועיין מ"ש על הראב"ד בש"ך יו"ד סי' רל"ז ס"ק ח' אות י"ד (וציין לו בח"ד במקומו, עיי"ש). ובלשון בני אדם "ימינא" (הימין) כוונתו להקב"ה, אלא שחז"ל סמכו אותו למקרא, וכן אמרו בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ג: הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה (דברים ל"ד, י"ב), ייא שלמא על ידא דגברת על ימינא , 5 כ"ה בשרי"ר, עמ' 183, בעין יעקב לשקלים סי' מ"ג (בדפוסים ישנים), ובמתנ"כ שמו"ר רפכ"ח, כמו שציין באהצו"י, עמ' 101. ולפנינו בירושלמי בכי"ל: עלי' מינא, והמלה "עלי"' כתובה על הגרר, וכנראה שיש כאן "תיקון" במקום "על ימינא". ובדפוסים: עליה מינא. כלומר, יהא השלום על היד שגברה על הימין. הרי לך שכיוונו ב"ימינא" לימינו של כביכול. 6 עיין בהשגות הראב"ד שהבאנו לעיל בפנים, סד"ה ובמאירי. אבל עיין מ"ש ב"פרקים", ח"א, הוצ' מכון שוקן ירושלים תשכ"ז, עמ' 100.

21-2. בשם, הרי זו שבועה. כ"ה ("בשם") בד ובכי"ע. ובכי"ו בט"ס: כשם. ובפפירוסים של ספרי קוסמים ממוצא יהודי אנו מוצאים תכופות את ההשבעה במלה βασυμμ (בשם), βασμα, (בשמא). 7 עיין מ"ש ג' אלון בתרביץ שכ"א, ירושלים תש"י, עמ' 32 ואילך, ומ"ש בתרביץ שכ"ז, טבת תשי"ח, עמ' 184. ומי שאומר: בשם שאיני אוכל ככר זו, כאילו אומר: אני נשבע בשם שאיני אוכל, דוגמת חוני המעגל שאמר: נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז וכו' (תענית פ"ג מ"ח ומקבילות).

32. לשם, הרי זו קרבן. בריש תו"כ (פרש' ב' ה"ד, ד' ע"ג): אמר ר' שמעון מנין שלא יאמר לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא יאמר עולה לה' וכו' ת"ל קרבן לה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה. וכ"ה בספרי האזינו פי' ש"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 342, ובמקבילות שצוינו שם. ואמרו בבבלי י' סע"א שמטעם זה תיקנו כינויים, שאם ישתמש במלה קרבן, יבא לומר לה' קרבן, ודילמא אמר לה', ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ולפ"ז כשפסקו להשתמש בשם ה', ואמרו במקומו "לשם", הרי אפשר היה לומר: לשם קרבן, ולפיכך הוי "לשם" יד לקרבן. ועיין במשנת יומא רפ"ד, ומ"ש לעיל ח"ד (יומא), עמ' 768.

42-3. כנדבת רשעים, לא אמ' כלום, שאין רשעים מתנדבין. במשנתנו פ"א מ"א: כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. 8 עיין בירושלמי במקומו, בבבלי ט' א' וברשב"א שם, ומ"ש בקרן אורה שם בבאור שיטות הראשונים. ובירושלמי שם, ל"ו ע"ד: תני וכנדבותם לא אמר כלום. ושאל הירושלמי: הדא אמרה שהרשעים מתנדבים, כלומר, אתמה. ותירץ: מכיון שהתנדב אין זה רשע, כלומר, והואיל ואמר מפורש "כנדבות רשעים" הרי בהכרח שאין נדבתם נדבה. וכן בתוספות י' א', ד"ה דנזירות: דנדר משמע מה שאדם נודר מדאגת יסורים מעונותיהם, ולא מאהבת המקום, אבל כשרים תופס שפיר, דנדבה משמע מאהבה, דכתיב (הושע י"ד ה') אהבם נדבה , אלמא נדבה משמע מאהבה, וכן בתוספ' קתני כנדבת רשעים לא אמר כלום, לפי שאין הרשעים מתנדבין כלל, ואע"ג דכמה מתנדבים בלשון נדבה ואומרים הרי זו עולה, מ"מ לא מיקרי נדבה, משום שאין עושין מנדבת לבם מאהבה, רק מדאגת יסורים מעונותיהם. ועיין בפיוטי יניי, עמ' קס"ד. ועיין ר"מ פ"א מה' נדרים הכ"ו. וכן הובאה התוספתא ברשב"א ט' א' במשנה, במאירי ב' א' (וכתבו כעין דברי התוספות הנ"ל), בר"ן ובנ"י ט' א', ד"ה כנדרי כשרים.

53. כנדבת כשרין, ר' יהודה או' נדר בנזיר וכו'. במשנתנו פ"א מ"א: כנדרי כשרים לא אמר כלום. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. 9 לא בשבועה, שאין הכשרין נשבעין אלא שבועות זירוזין (של מצוה), עיין רשב"א ט' א', סד"ה מתני', בר"ן שם, ובשטמ"ק ט' רע"א. ועיין בסה"מ להר"מ עשין ז', בהשגות הרמב"ן שם, ובהערות הר"ח הילר ז"ל לסה"מ הנ"ל. ולפי פשוטו פירושו, כמו שכתב בתוספ' רי"ד פ"א סי' כ"א, שאפילו אמר כן, בשעה שלא היתה לפניו הבהמה בעזרה, נדר בקרבן, שהרי כשרים מתנדבים לפעמים בקרבן (וכגון שהיתה לפניו הבהמה בעזרה), וממילא נתחייב אף הוא בקרבן. ומ"מ תיקן הבבלי (ט' רע"ב): תני נדב, הואיל ואמר כנדבת הכשרים, כוונתו היתה רצויה, עיי"ש. ועיין גם בתוספות י' א', סד"ה דנזירות. ולפ"ז לא חלק ר' יהודה בקרבן, אלא בא להוציא מן התנא שלהלן, שחולק על נזירות, ומשנתנו כר' יהודה, כמו שהעמידוה בירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ד. ור' יהודה סובר שמצוה ליזור, וכמו שאמרו בירושלמי נזיר פ"א ה"ו, נ"א ע"ג: תני בשם ר' יודה ראוי היה זה למיתה, אלא שתלת לו נזירותו. מתניתא דר' יודה וכו' (כלומר, משנת נדרים שלנו וכו'). ובתוספת ראשונים ח"ב (חולין), עמ' 226, הראיתי שמסורות חלוקות הן במחלוקת ר' יהודה ור' מאיר; מסורת הירושלמי כאן ומדרש וי"ר רפל"ז, ומדרש תהלים קט"ז, ד', הוצ' בובר, רל"ט ע"א, היא שר' יהודה סובר: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר (אבל מתנדב כשמביא את כבשתו לעזרה ומקדישה), ור' מאיר סובר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. אבל בספרי האזינו פי' ש"ו (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 286), ובבבלי כאן ט' א', חולין ב' א' ובתנחומא וישלח סי' ח', המסורת היא הפוכה. ושיטת התוספתא היא כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש בתס"ר הנ"ל, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 580, ואילך. ועיין בבבלי כאן ט' א' ואילך. ועיין ב"ר פמ"ח, ט"ז, הוצ' תיאודור, עמ' 493, ומ"ש בסה"י לכבוד חנוך ילון, עמ' 176.

63-4. שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות, שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן וכו'. וכ"ה ("מספיק") בכי"ע, בקג"נ ובירושלמי. ובכי"ו ובד בטעות: מפסיק. וברייתא זו בירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ד, נזיר ספ"א, נ"א ע"ג, בבלי י' א'. ועיין להלן נזיר פ"ד ה"ז ומקבילות. ובקג"נ: שהנזירין הראויין וכו'. ועיין מ"ש בח"א, עמ' 158. ועיין ר"מ פ"ב מה' סנהדרין סהי"ג ומכילתא דרשב"י, עמ' 135, שו' 25.

75. רבן שמעון בן גמליאל או' כנדבת כשרין, וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומ' וכו', והוא ר' שמעון בן יוחאי.

86-7. שאם ירצה להביא עולה, יביא וכו'. וכע"ז בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי: ר' שמעון אומר חוטאים היו וכו'.

98-9. מאשר חטא על הנפש. בירושלמי מסיים: חט זה על נפשו שמנע עצמו מן היין. ובנזיר שם: חטא זה על עצמו שמנע עצמו מן היין. והנכון כלפנינו, והדרש הוא מן המלה "נפש", שחטא על עצמו בעינוי נפש. 10 עיין תו"כ אחרי מות פרש' ה', פ"ז סה"ג וה"ד, פ"ג ע"א, ירושלמי יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, ובבלי שם ע"ד ב'. ובבבלי י' א' מביא פירוש זה בשם ר' אלעזר הקפר (ספרי נשא פי' ל', עמ' 36, במ"ר פ"י, ט"ו), ועיי"ש בגליון שצוינו המקבילות בבבלי.