תוספתא כפשוטה על נדרים א:ג

117-21. ירושלם, לירושל', בירושלם, היכל, להיכל, בהיכל, מזבח, למזבח, במזבח, אימרא, לאימרא, באימרא, דיריים, לדירים, בדיריים, עצים, לעצים, בעצים, אישים, לאישים, באישים, בזכין, לבזכין, בבזכין, כולן שני אוכל לך אסור, [לא אוכל לך מותר]. המוסגר הוא בד, אלא ששם מפורש: שאני אוכל לך אסו'. אבל בכי"ע: ירושלם לירושלם כירושלם וכו' כהיכל וכו' כמזבח וכו' כאישים וכו' כעצים וכו' כאימרא וכו' כדיריים , בזיקים לבזיקים כבזיקים כולם אף על פי שלא אוכל לך אסור . וכן גרסו (בכ"ף) בבבלי י"ג א', והסיום שם כגירסת ד. ושם מסורת אחרת. ולפי גירסת ד וכי"ו הפירוש, כמו שפירשנו ברישא, שאם אמר "לא אוכל לך" הוא נשבע בכל הנמנים לעיל, 23 על השבועה בהיכל, עיין בבלי קידושין ע"א א', ומ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 107 בהערה. ועיין במשנת כתובות פ"ב מ"ט וכריתות ספ"א. ועל השבועה בכלי שרת (בגדי כהונה), עיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 800, הע' 45. ולא אמר כלום. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ב ופ"א מ"ג, ודווקא אם אמר בכ"ף הדמיון: כירושלים, כהיכל כמזבח כאימרא, כדירין וכו' אסור, אבל אמר סתם, או בלמי"ד, או בבי"ת (למי"ד=בי"ת, כמצוי במשנה ובתוספתא) הוא לשון שבועה, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 100, הערה 129 (עיי"ש מ"ש על הבבלי יומא פ"ד א' ומקבילה). אבל הואיל ובכי"י אין להבחין לפעמים בין בי"ת וכ"ף, הרי אפשר שצריך להגיה ע"פ הבבלי י"ג א'. וצ"ע.

221-23. חולין, לחולין, בחולין, בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך, מותר. [לא] חולין שאוכל לך, אסור, חולין שאוכל לך, לא יאכל לך, מותר. לא אוכל לך, מותר. בד גורס ברישא בטעות: ובין שלא אוכל לך אסו' . וכן בכי"ע: חולין החולין לחולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך אסור. לאו חולין שאוכל לך אסור, לא יאכל לך מותר. ובד: חולין שאוכל לך אסור. לא יאכל לך וכו'. והשלמתי במרובעים: [לא] חולין ע"פ ד וכי"ע. וגירסת כי"ו משובחת מכל הנוסחאות. ובשטמ"ק י"א ב' (בשם שיטה): כן מצאתי בפ' אחר הגיר' (כלומר, בבבלי) בסיפא לחולין שאוכל לך אסור, מכלל לאו אתה שומע הן, כלומר, לא חולין ליהוי אלא קרבן וכו', אם כן תיקשי ליה רישא דקתני לחולין שאוכל לך אסור. ונר' לר' דלא גר' ליה, דבתוספת' אינו . ה"ג לא לחולין לא אוכל לך מותר, דלא איירי כלל בשל חבירו (עיין לעיל שם בשטמ"ק בשם הרי"ץ), ומכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן, והכי תניא בתוספתא . ונראה שגרס כגי' כי"ע בסיפא: לאו חולין שאוכל לך אסור, לא יאכל (כלומר, אם אמר: לאו חולין לא אוכל לך) לך מותר. ועיין ר"ן י"א ב', ד"ה לחולין. ובירושלמי פ"א ה"ד, ל"ז ע"א: חליל, החליל, לחליל, בחליל, בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך, מותר. לחולין שאוכל לך אסור, חולין שאוכל לך מותר. ואשר לרישא, אפשר שאין זה עניין כלל לברייתא שלנו, ושם הכוונה לחליל של קרבן, כמו שרצה לפרש בשי"ק ד"ה חליל, ואם אמר כחליל (בכ"ף הדמיון) אסור, משום שחליל הוא כלי שרת (עיין בבלי סוכה נ' ב'), והוי כנדר באחד ממשמשי המזבח, ואסור, כמשנתנו פ"א מ"ג. אבל אם אמר חליל, החליל וכו' מותר, משום שנשבע בחליל, כלעיל, שו' 16, ואילך. אבל מסתבר יותר שיש כאן ט"ס: וצ"ל: חלין החלין וכו'. 24 כלומר, חולין, החולין וכו'. ועיין ר"ן י"א ב', סד"ה לחולין, מ"ש בשם הראב"ד, ושמא היתה הגירסא לפניו כן (חלין במקום: חולין), ולפיכך פירש מה שפירש. ועיין במלונו של בן יהודה, עמ' 1574, הע' 2 (חלילה=לחליל). ובמשנתנו פ"א מ"ג: האומר לא חולין לא אוכל לך וכו' אסור. ובמשנה שבבבלי: לחולין שאוכל לך וכו'. ובכי"מ: לא חולין שאוכל לך וכו'. ובבבלי שם י"א א': סברוה מאי לחולין לא לחולין ליהוי אלא קרבן, מני מתני' אי ר' מאיר, לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו'. ובמיוחס להריטב"א שם מגיה, והדברים שם משובשים, אלא שכוונתו ברורה, והיינו שהתלמוד גרס במשנתנו כמו שהוא ברוב הנוסחאות: לא חולין לא אוכל לך, ודייק "מה שלא אוכל יהא חולין, אבל מה שאוכל, קרבן", ומכאן שאנו אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ועיין ירושלמי פ"א רה"ג וה"ד, ל"ז ע"א, וא"צ להגיה שם. אבל הדיבור "לא חולין שאוכל" כמפרש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן. 25 ונסתלקה קושיית הר"ן י"א ב', ד"ה לחולין. ובתוספות רי"ד פ"א סי' כ"ז פירש ש"סברוה" של תחילת הסוגיא אין לה עמידה, 26 ועיין במעשה רוקח על הר"מ פ"א מה' נדרים ה"כ מ"ש בשם כ"י שהביא בשם שערי נדרים לר' מרדכי בר' יוסף. ולאו מילתא היא, כרוב "סברוה" שבתלמוד, 27 עיין בתוספות כאן י"א רע"א, ד"ה סברוה, ובתוספ' ב"ב ב' א', ד"ה סברוה, ובר"ן כאן ובהגהות ר"ב רנשבורג להר"ן שם. ובמסקנא סובר התלמוד שלא חולין הוא כמפרש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן. ולהלן שם י"א רע"ב: תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. לחולין שאוכל לך אסור, 28 ומעיר הר"ן שם: כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות. ואף בתוספות רי"ד פ"א סי' כ"ז מעיד: כך מצאתי כתוב בספרים. לחולין לא אוכל לך מותר. ולפי רב אשי במסקנה שם סוברת ברייתא זו שאין אומרים מכלל לאו אותה שומע הן, וברישא אפילו אמר חולין שלא אוכל לך מותר, אף שמוכח מדבריו שדווקא מה שלא יאכל יהא חולין, אבל מה שיאכל יהא קרבן, לא אמר כלום, ואין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ואם אמר: לחולין (=לא חולין) שאוכל לך אסור, דהוי ליה כאומר במפורש: קרבן שאוכל לך. ובסיפא כשאמר: לחולין לא אוכל לך, מותר, אף שמשמע מדבריו שמה שיאכל יהא קרבן, אינו כלום, שאין אנו אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. ולפ"ז מתאימה גירסת הרישא של התוספתא בכי"ו לברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמציעתא צריך לתקן בכי"ו ע"פ ד וכי"ע: לא חולין שאוכל לך אסור, והאומר "לא חולין" כאומר קרבן, בפירוש. והסיפא היא כעין הרישא, והיא מבארת שאם אמר "חולין" אין הבדל בין אם סיים "שאוכל לך" לבין "לא יֵאָכֵל לך" ולבין "לא אוכל לך", והכל מותר כברישא. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 622 ואילך, ודבריו ז"ל לא נתחוורו אצלי.

323. לא עולה לא אוכל לך, ר' יעקב אוסר, וחכמים מתירין. בד: לא לעולה עולה אוכל לך וכו', וצ"ל: לא לעולה שלא אוכל וכו'. ובכי"ע: לעולה לא יאכל לך וכו', ואף שם לעולה היא לעולה, לא עולה. ור' יעקב ששונה תכופות משנת ר' מאיר סובר שמכלל לאו אתה שומע הן, ואם אמר לא עולה לא אוכל לך, הרי משמע שמה שיאכל היא עולה, ואסור. וחכמים חולקין וסוברין שאין אומרין מכלל לאו אתה שומע הן, וכברישא לעיל, עיין מש"ש. ובמשנתנו ספ"א: לא קרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר.

424. האומ' הרי הוא עלי, אע"פ שלא הזכיר קרבן וכו'. כ"ה בד (אלא ששם חסר: האומ'), בקג"נ ובכי"ע (ושם: אם אמ' הרי וכו'). ובכי"ו בטעות: אע"פ שהוא הזכיר (והמלה "קרבן" חסרה שם). ועיין בלשון משנתנו פ"א סמ"ג ומ"ש להלן בסמוך.

5הרי זה נדר. וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי הוא נזיר . וכל המפרשים המשיכו את המלה "קרבן" שלהלן לכאן, כלומר, הרי זה נדר קרבן. אבל בבבלי ו' א': הרי הוא עלי, הרי זה (כ"ה בכי"מ ובראשונים) עלי אסור , מפני שהוא יד לקרבן וכו', טעמא דאמר עלי, הוא אסור וחברו מותר, אבל אמר הרי הוא, שניהן אסורין, דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. ועיין גם בר"ן ט' א', ד"ה כנדבותם, ובתוספות שם, ד"ה כנדרי, ומ"ש בשם הרשב"ם שם. ומכאן שדווקא אם הזכיר כנדרי רשעים, או כנדבות כשרים, חייב בקרבן. ועיין גם להלן פ"ב ה"ט, ובירושלמי פ"ד ה"ב, ל"ח ע"ג, כתובות פי"ג ה"ב, ל"ה ע"ד, והשוה הלשון בבבלי כאן ל"ה א' ושבועות כ"ב סע"א. ומטעם זה מחק הגר"א ז"ל את המלה "קרבן". ושמא צ"ל: נדר [ב]קרבן, כמשנתנו פ"א סמ"ג, והתוספתא כאן נקטה את לשון משנתנו. ונ"ל יותר שצריך למשוך את המלה "קרבן" לבבא שלהלן, וכן מוכח שם מן הלשון, עיין מ"ש להלן בסמוך.

624-25. קרבן כבשר אמי, וכבשר אחותי, כערלה, וכלאי הכרם, מותר, שלא הקדיש כלום. כ"ה ("כערלה") בד, בכי"ע ובקג"נ (ובשניהם: כעורלה), ובכי"ו בטעות: בערלה. ובכי"ע הסיום הוא: שלא נתנדב זה כלום. ובקג"נ: שלא התנדב זה... ובמשנתנו רפ"ב: ואלו מותרין וכו' כבשר חזיר וכו', האומר לאשתו הרי את עלי כאמא, פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל ראשו לכך. ובבבלי י"ד א': ורמינהו הרי את עלי כבשר אימא, כבשר אחותי, כערלה, וככלאי הכרם, לא אמר כלום. ובירושלמי פ"ב ה"א, ל"ז ע"ב: האומר לאשתו הרי את עלי כאימא, ביאתך עלי כביאת אימא, כבשר אימא לא אמר כלום. אמר הככר הזה עלי כביאת אימא מהו וכו', עיי"ש במפרשים. ומלשון התוספתא: מותר, שלא הקדיש כלום [או שלא נתנדב (התנדב) זה כלום] נראה שאין כאן הכוונה שאמר כן לאשתו, אלא שאמר כן על ככר, או על בהמה, ואמר במפורש: קרבן כבשר אמי וכו', מותר, מפני שאין כאן הקדש, ודינו כאומר בקרבן, בשעה שלא נדר אלא בקרבנות של מלכים (עיין פ"ב מ"ה), וקרבן כבשר אימא, אינו כלום. ובמיוחס להריטב"א רפ"ב: כבשר חזיר, כע"ז, כעורות לבובין וכו', פי' שאומר מה שאוכל משלך יהא אסור עלי כאחד מכל אלו, שהן דברים האסורים, לא אמר כלום וכו'. ואע"ג דכי אמר דבר זה עלי אסור לחוד, מיחייב משום ידות, התם משום דאמרינן מסתמא דאסור בקרבן קאמר, אבל השתא דפריש כחזיר הפסיד דברו 29 וכן ברמב"ן כאן י"ד א': דאי נדרא לאו במידי דתפיס הוא, כי אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנדור בו אמאי מתפיס, הו"ל כמאן דאמר כיום אסור, דלאו כלום הוא וכו', עיי"ש. וכן בחידושיו לשבועות כ' ב': אבל פירשו ותלאו בדבר האסור, כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הכפורים מותר. ועיין בבלי שבועות כ' ב' וברש"י ובתוספות שם, ד"ה דכי, ובלשון תשובת רב האיי שהביא הרמב"ן כ' סע"ב וברשב"א שם. הא' (=הראשון) וכו', וא"כ קונם דהוי איסור חפצא היכי שייך לומר שיהא איסור כנבלה. 30 ועיין להלן בסמוך מה שכתב בשם רבו, והשוה לשון הריטב"א בקידושין נ"ד א' (בשם רבו). ובתשב"ץ ח"ב סוף סי' כ"ה פקפק בזה, ובשו"ת מהרלב"ח סי' כ"ז, ל"ד רע"ב, נטה לאסור (ועיין במל"מ פ"א מה' נדרים ה"ז), אבל במחנה אפרים ה' נדרים סי' י"א הוכיח מדברי הראשונים שאפילו בכגון דא מותר, ומוכח מדבריו שאפילו הזכיר קרבן מפורש אינו כלום, הואיל וסיים "כבשר אימא", עיי"ש ד"ה איברא, מ"ש על משנת מנחות פי"ב מ"ג ובבלי שם ק"ג א'. ואף בכנה"ג בהגהות הטור יו"ד סי' ר"ה, אות ד', הכריע כן, ולפי פירושנו הכל מפורש בתוספתא כאן. ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' ל"ג, ס"א ע"ד, שהעיר על הרשב"ש סי' קמ"ז: ועמד ואמר לו הרי בתך אסורה לי כבשר חזיר, וקצת מהחכמים בעיניהם אמרו לו שהיא מותרת וכו'. תשובה אלו התלמידים שלא שמשו כל צרכם וכו', ואסר משום שמחמירין על ע"ה. ולשיטת אביו יש כאן חשש נדר גמור. ועיי"ש בחקרי לב מ"ש בשם הרדב"ז ועוד, עיי"ש.