תוספתא כפשוטה על נדרים ב:י

138-39. המודר הנאה מעירו, או מבני עירו, ובא אחר וישב שם שלשים יום, מותר בו. מיושבי עירו, ובא אחר וישב שם שלשים יום, אסור בו. כ"ה בד ובכי"ע. וכן העתיקו בשם התוספתא ברשב"א מ"ו ב', פ"ב סע"ב, מאירי ספ"ג, נ"י ל"א א', ד"ה מתני'. ובכי"ו נשמטו המלים "מותר בו מיושבי עירו, ובא אחר וישב שם שלשים יום" ע"י הדומות, והשמטה ברורה היא. ועיין בה' המיוחסות להרי"ף פ"ג (ד' פרעסבורג, י"ז ע"א, הוצ' ראם, י' ע"ב), ושם נשמטה בבא, והנכון הוא ברמב"ן שם ל"א ב', ברא"ש ספ"ג, בריטב"א ועוד. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' ע', כתב עלה: זה תוספתא , ומייתינן לה בחלק (קי"ב א') ופ"ק דבבא בתרא ח' א', עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובהלכות. והברייתא שלנו גם בירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב, כלשון התוספתא, ולא נתבאר שם מתי נאסר מיושבי העיר כשנדר מבני עירו. ובבבלי הנ"ל (שציין לו ר"א מן ההר): כדתניא המודר הנאה מאנשי העיר 106 בכ"י פריס, רומי ורי"ף כת"י בב"ב: מבני העיר. ובא אחר וישב שם , 107 כ"ה בכי"י וברי"ף הנ"ל. וכע"ז גם בכי"מ, עיין דק"ס ב"ב, עמ' 31, הע' כ'. וכע"ז גם בר"ן כאן פ"ד א' ובתשה"ג, עיין אוה"ג כאן, עמ' 52. ועיין גם בר"מ פ"ט מה' נדרים הי"ז. ועיין מ"ש להלן בפנים, ר"ה ובמאירי. ובהוצאות שלפנינו בב"ב חסרות המלים "ובא אחר וישב שם". כל ששהא שם שנים עשר חודש אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן מותר ליהנות ממנו, מיושבי העיר, ובא א' וישב שם , 108 כ"ה בכ"י פריס, רומי ורי"ף כ"י הנ"ל. ולפנינו: מיושבי העיר ונשתהה שם. וכע"ז בכי"מ ובר"מ הנ"ל. כל ששהא שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן, מותר ליהנות ממנו. וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' נדרים הי"ז. ועיין במשנת ב"ב פ"א מ"ה וירושלמי פיאה פ"ח ה"ז, כ"א ע"א, ב"ב פ"א ה"ו, י"ב ע"ד. ובמאירי ספ"ג הנ"ל: ובא אחר וישב שם, ור"ל שהיה שם בשעת הנדר , אפילו עמד שם כל שלשים אם בתורת דירה מותר בו, כלומר עד שיעמוד שם שנים עשר חדש, אבל אם נדר מיושבי העיר, אפילו לא היה שם בשעת הנדר, כל שעמד שם שלשים יום בתו[ר]ת דירה אסור בו. וחילוק רבינו לא מצאתי במקום אחר. 109 ואף בספרו לב"ב, עמ' 53, וסנהדרין, עמ' 339, לא חילק כלום. ודין הראשון לכאורה 110 עיין או"ש פ"ט מה' נדרים הי"ז. הוא לפי השיטה שאנו הולכים אחר שעת הנדר. 111 עיין בירושלמי פ"ג ה"ז (ה"ו), ל"ח ע"א ומקבילות, והביאוהו הראשונים כאן ל' א', ועיין בר"ן שם ובטיו"ד סי' רי"ז. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב, הביאו מחלוקת זו (אם הולכין אחר הנדר, או אחר האיסור), ומיד אח"כ באה הברייתא שלנו. והיה אפשר לפרש שההלכה שלנו תלויה במחלוקת הנ"ל, אבל להלן פ"ה, שו' 19–20, פירשנו אותו אחרת. ומלשון התוספתא והירושלמי והבבלי בכי"י מוכח שאפילו נתיישב אחרי הנדר אסור בו. וכן כתב בריטב"א ב"ב, עמ' 16: נראין דברים אפילו כששהא שם אחר נדרו וכו', וכן הוא בירושלמי. והכא נמי איכא נוסחי דגרסי ובא אדם ונשתהה שם. וכן מוכח מתשה"ג 112 עיין במשנת ר' יעקב להגר"י שור, י"ח ע"ג, שהגיה את התוספתא ע"פ נוסחת הגאון, וסבר שהגאון כיוון לתוספתא, אבל אין הדבר כן, וכוונתו היא לברייתא שבבבלי ב"ב, וגרס שם כגירסת כתה"י, הר"מ ועוד, עיין מ"ש לעיל הע' 107. ומ"ש שם בשם הר"ן אינו כן, משום שכיוון לר"ן ל' א', ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הר"ן פ"ר א'. והגאון, הרי"ף, הרמב"ם, המיוחס להריטב"א והר"ן כולם אוסרים אפילו נתיישב אח"כ. באוה"ג כאן, עמ' 52.

239-41. המודר הנאה מחבירו בפניו, אין נשאלין לו אלא בפניו, שלא בפניו, נשאלין לו בפניו ושלא בפניו. כ"ה בד ובכי"ע, וכע"ז בירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב. ובכי"ו בטעות: נשאלין לו ושלא בפניו. ובבבלי ס"ה א': תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכ"ה בכי"מ ובה"ג ה' נדרים, ע"ה רע"ב, ובס' והזהיר ח"ב, קכ"ז ע"א, ובה' המיוחסות להרי"ף פ"ט ובפיה"מ להר"מ פ"ט מ"ד ועוד. ולפי גירסא זו משמע שאפילו נדר שלא בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, ומעשה משה וצדקיהו שהביאו שם הוא משום מעשה שהיה כך היה. והטעם הוא משום חשד, שלא יחשדהו חברו שעבר על נדרו, ולפ"ז אם הודיע לו שהתיר את נדרו מותר. אבל אפשר לומר שאם נדר מנכסיו אם לא יעשה טובה לחברו, בוודאי שאין מתירין לו אלא בפני חברו, שהרי הוא נוגע בדבר, והודעה לא מעלה ולא מורידה, עיין להלן. והראב"ד סובר שאפילו בדיעבד אין התרה מועילה, עיין בשו"ת תמים דעים סי' רל"ט, נ"ח ע"ד (השגות לרי"ף גיטין פ"ד סי' תנ"ז), והביאוהו כמה מן הראשונים, ורובם חולקים עליו עיי"ש. אבל ברמב"ן כאן ס"ד ב': תניא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. וכ"ה ברשב"א ס"ה רע"א ובמאירי שם ובשו"ת הריטב"א סי' מ"ג (בשם נוסחי דוקני) ובר"ן גיטין פ"ד סי' תנ"ז. 113 ועיין בר"ן כאן ס"ה א'. ובשו"ת הר"ן סי' י"ז כתב: ועוד ששם בנדרים יש מי שגורס המודר הנאה מחברו בפניו וכו', משמע דהא שלא בפניו מתירין אותו אפי' שלא בפניו, וסמכתי לפי גירסא זו מפני שאמרו בירוש' דנדרים בפרק השותפים והביאוהו בתוספות גיטין מתו"ך (עיין בס' "בעלי התוספות" לרא"א אורבך, עמ' 494) כלשון הזה וכו', והיא שיטה מחוורת אע"פ שאינה מסכמת עם מה שכתבתי בפרישתי מנדרי', לפי שכתבתיה ע"פ ספרינו, ועדין לא באו לידי התוספות מתו"ך, אפשר שאתקן שם מעט וכו'. וברמב"ן גיטין ל"ה ב': וזה נכון לדברי מי שגורס המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ולדברי הגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, הא שלא בפניו מתירין בפניו ושלא בפניו, וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי וכו'. וכן הביא הרשב"א שם בשמו של הרמב"ן. וכע"ז בנ"י גיטין, הוצ' ר"מ שטרן, עמ' פ"ז בשם הרמב"ן. וכן כותב הרשב"א בתשובה ח"ג סי' שכ"ד: וגרסינן בברייתא המודר הנאה מחברו בפניו, והכין איתא בתוספתא ובירושלמי. ועיי"ש ח"ה סי' קכ"ד. ובפי' הר"א מן ההר כאן, עמ' קל"ז, גרס כלפנינו, אלא שפירש שהכוונה היא שנדר בפניו, דומיא דמשה ליתרו, והסיק: אבל שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו, וכ"ה בתוספתא . ובמאירי גיטין ל"ה ב', עמ' 145, הביא כגירסתנו בנדרים ("בפניו"), אבל הוסיף: ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחבירו אין מתירין (אלו) לו אלא בפניו, ורוצה לומר, אפי' הודר שלא בפניו. ואין הדברים נראין. ועיין ר"מ פ"ו מה' שבועות ה"ז ובפיה"מ פ"ט מ"ד ובשו"ת הרד"ך בית י"ז, חדרים ב'-ד'. ובקטעי מדרש והגדה שבגנזי שכטר ח"א, עמ' 47: הלכה המודר מחבירו הניה בפניו מהוא שיתירנו שלא בפניו. שנו המודר הניא מחבירו בפניו 114 לפי גירסת הרמב"ן ועוד הנ"ל, הרי גם בבבלי הנוסחא היא "בפניו", והלכה זו היא לכולי עלמא. לא יתירנו שלא בפניו שלא יחשד אותו על שבועת שוא, מניין, אלא בשעה שהלך משה אצל יתרו וכו', ומי מפייס את יתרו, שלא יהא חושד אתי על השבועה, צריך אני ללך וליטול רשות הימנו. פתח בחשד וסיים בנטילת רשות. מ"מ שמענו מלשון המדרש "צריך אני ללך וליטול רשות הימנו" שהודעה בעלמא שהתיר שבועתו אינה מספיקה. וכן משמע בשמו"ר פ"ד סוף סי' א' (שגם יתרו התיר לו שבועתו) ועיי"ש סוף סי' ב'. והוא כשיטת הר"א ממיץ שאם נדר לטובת חבירו (ולדעתו) אין מתירין לו אלא מדעת חבירו, עיין בפירוש הרא"ש כאן ס"ה א' 115 ועיין בפסקיו כאן פ"ט סי' ב'. אבל בגיטין פ"ד סי' ט' כתב: וטעמא דגמרא דידן עיקר, ואין להתיר לו אלא בפניו, פירוש בידיעתו , כמו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכנראה שצ"ל: פירוש מדעתו (במקום: בידיעתו), כפי שמוכח מן הדוגמא שהביא, שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו בוודאי פירושו: שלא מדעתו, שאם מודיעים לו ואינו מתרצה, פשיטא שאין חבין לו. ועיין ת"ש במקומו. ועוד. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג ס' שכ"ד הנ"ל, שכתב שבפניו לאו דווקא אלא מדעתו. 116 וכן צריך לפרש לשיטת ר"ת שהביאו הראשונים, הנ"ל, עיין באו"ז לשבועות ל"ה ב' (סה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 15, ועיי"ש ריש עמ' 16), ורמז לו בשו"ת מהר"מ אלאשקר סי' צ"ז. ועיין בשו"ת הריטב"א סי' מ"ג שהזכרנו בפנים. ועיין בשו"ת המיוחסות סי' רמ"ח וסי' רמ"ט. אבל בתוספות שם (ועוד) הסיקו שהעיקר הוא מפני החשד, ואין צריך דעתו של חבירו, והודעה בעלמא מספיקה, כדי שלא יחשדנו, והוסיפו: וכן משמע, במדין לך והתיר נדרך, אפילו בע"כ דיתרו. וכדברי התוספות משמע בשמות רבה פ"ד סי' ד'. ועיי"ש פ"ה סי' ד'. ובירושלמי הנ"ל נחלקו בטעמו של דבר למה אין מתירין לו אלא בפני חבירו, ואמרו שם: ר' יוחנן אמר מפני הבושה, ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד. ודברי ר"י בן לוי ברורים, ולשיטתו אם הודיע למודר שהתירו לו את נדרו, או שהתירו לו בפרהסיא, מספיק, כמו שהסיקו הראשונים לטעם זה. אבל דברי ר' יוחנן "מפני הבושה" סתומים, ונחלקו הראשונים בפירושו. בפי' הרנב"י (לפי שטמ"ק) פירש: מפני הבושה, שלא (צ"ל: שמא) יתבייש כשיהא בפני חברו ולא יהא נשאל. וכ"ה בריטב"א שם ובשו"ת שלו סי' מ"ג הנ"ל. וכן במאירי כאן: מפני הבושה, ר"ל שאנו רוצים שיתבייש בפניו, שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר, ולא צורך מצוה, ויש בה העברה אצל מי שהשביעו, 117 כלומר, שבשאלתו על נדרו הוא מעביר את הדרך, או את הדין, על חברו, והיא מליצה חביבה על רבינו, עיין בבית הבחירה סנהדרין, עמ' 96, ועוד (ע"פ הבבלי שם ל"א ב', ועיין מ"ש לעיל ח"ג, עירובין, עמ' 346, הע' 23). ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו. וכע"ז גם בר"ן בסוגיין ועוד. אבל בתוספות גיטין ל"ה ב', ד"ה ליחוש, וכאן ס"ה א', וכן בר"ן גיטין פ"ד סי' תנ"ז, כתבו שהטעם הוא שיתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שכ"ד הנ"ל: ויש מפרשים שצריך להתבייש בהתרתו בפניו ממש, כדרך שנתבייש בפניו באיסורו. ועיין גם בפי' הרא"ש בסוגיין. וכן בתוספות כאן ז' ב' (לעניין נדוי), ד"ה נדהו: דכמו שביישו לפניו, כך יש לפייסו לפניו, 118 ופירשו כן לפי הלשון שבמקורות "המודר הנאה מחבירו" ומשמע שעשה כן מחמת כעס, ולא לטובת חבירו. אבל עיין להלן הע' 119. וכע"ז גם בפי' הרא"ש שם, ד"ה נדהו. ולפ"ז שני הטעמים אינם אלא אחד, ואם נדר לטובתו של חבירו 119 כגון שהיה רגיל ליהנות מחבירו והדיר את עצמו בהנאה אם אף הוא לא יעשה לטובת חבירו כך וכך (וכגון שלא היה כאן נדרי זרוזין), ועכשיו הוא מתחרט, ורוצה להתיר את נדרו. אין מתירין לו אלא בפני חבירו, כדי שיתבייש ולא ישאל, ואם הדירו מהנאה וביישו, מפייסים את חבירו בזה שמכריחים את הנודר להשאל בפני המבוייש. אבל מדברי הראשונים עצמם אינו משמע כן. וכן כתב בנימוקי יוסף בסוגיין: ויש שמחמירין להצריכו גם לזה (כלומר, בזמן שהנדר לא היה לטובתו של חבירו) שיהיה בפניו, כדי שיתבייש ממנו ולא יאמר בסבת שאלתו דברים שאינן. ומכאן שהטעם הראשון קיים בין בנדר לטובתו של חבירו בין בנדר לרעתו, ובשניהם הטעם הוא שיתבייש ממנו, וידייק בשאלתו. וטעם שלישי ברא"ש גיטין פ"ד סי' ט': "שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו, כי הוא סבר שחילל נדרו, ולהני טעמי אף לכתחילה מתירין את הנדר שלא בפניו, רק שמודיע לו ההיתר". וכן במאירי שם (ל"ה ב'), עמ' 145: "שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם, וכן היא בתלמוד המערב, כלומר, שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו , ואיכא חילול השם, ומשהתירוהו בפניו בטלו כולם, אע"פ שעל כרחו הותר, ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר". 120 ועיין מאירי כתובות ריש עמ' 114. ולפי זה אין הבדל בין ר' יוחנן ובין ר' יהושע בן לוי אלא בלשון, והוא חשד הוא בושה. ונזקקו רבותינו לכל הפירושים הנ"ל כדי לבסס את שיטותיהם, שבדיעבד מועיל ההיתר אעפ"י שלא התירו לו בפניו (שלא כשיטת הראב"ד), או שמספיק אם מודיעים לחברו שהותר הנדר, בין למי שאומר מפני ההשד ובין למי שאומר מפני הבושה. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' ש"ע ותשב"ץ ח"א סי' צ"ג, מ"ט ע"ב, ובשו"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ', בבאר הגולה ובבאור הגר"א שם. וכל הדברים סוכמו וסודרו יפה בתשובת ר' יוסף טאיטאצק בשו"ת תמת ישרים סי' רי"ג, ועיי"ש בטבלאות, ק"ט ע"א-ע"ב.