תוספתא כפשוטה על פסחים ב:כב

165-66. החזרת והמצה והפסח לילי יום טוב הראשון חובה וכו'. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תפ"ט, סוף עמ' 110: ובתוספתא תניא החזרת והמצה וכו'. וכן מביאה רבינו שמחה לפי הגה"מ פ"ח מה' חמץ ומצה אות י'. ובאו"ז ח"ב, סוף סי' רל"ז, נ"ו ע"א: ובתוספתא דפסחים ספ"ק 89 עיין לעיל הע' 32. תניא החזרת והמצה וכו'. וכן בירושלמי כאן פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד (קידושין פ"א ה"ח, ס"א ע"ג): חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה וכו'. וכ"ה הסדר והסיגנון להלן בסוף פירקין. ותפסו כאן ובירושלמי את המרור שנזכר ראשונה במשנתנו, ושמצוה בו יותר מבכולם (בבלי ל"ט א). ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 409. אבל בבבלי צ"א ב': ת"ר פסח ומצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וכו'. ולעצם הדין לעניין מצה, עיין במכילתא בא פ"ח, עמ' 27, שם רפ"י, עמ' 33, שם פי"ז, עמ' 64, מכילתא דרשב"י, עמ' 22, תו"כ אמור פרק י"א ה"ג, ק' ע"ב, ירושלמי סוכה פ"ב ה"ז, נ"ג ע"א, בבלי שם כ"ז א', מ"ז א', כאן כ"ח ב', ק"כ א', ומדרש תנאים, עמ' 92.

266. ר' שמעון או' לאנשים חובה לנשים רשות. לפי נוסח התוספתא והירושלמי ששנו פסח באחרונה, הרי פשיטא שר' שמעון חולק על הפסח. ולפי נוסח הבבלי הנ"ל נשאו ונתנו בדבר, והסיקו: אלא אימא וכו' ר' שמעון אומר פסח באנשים חובה וכו', ועיין להלן פ"ח, שו' 45 ואילך ומש"ש. [תיקונים והשלמות: בבבלי ובמדרשי הלכה מפורש שר׳ שמעון סובר שנשים אינן חייבות אפילו בפסח ראשון, עיין מ״ש להלן שם, עמ׳ 627, אבל בתוספתא ובירושלמי אין שיטתו מפורשת במקום אחר. ובברייתא שלנו רצו לומר מתחילה בבבלי (צ״א ב׳, עיין מ״ש שם בריש עמ׳ 510) לפי הסדר שלהם בברייתא שר' שמעון חולק רק על מצה ומרור, ופסח בירושלים לחוד, ומצה ומרור בגבולין ובחו״ל לחוד, עיי״ש. ולפי סדר הירושלמי והתוספתא בברייתא מפורש שר׳ שמעון חולק על הפסח, וסובר שפסח נשים רשות אפילו בראשון. ברם החמרתי את העיקר, והוא שדווקא בירושלמי קידושין שם (וכן צ״ל גם בפסחים) יש מאן דאמר הסובר שר״ש חולק על הכל, ואך במצה ובמרור נשים בלילה הראשון רשות.]

367. הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן. ירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 13: מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. ועיין בבבלי כאן קט"ו א', 90 וכגירסת הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 357, הע' ז'. זבחים ע"ט א'. ובתוספות ר' יהודה (בשם ר' יעקב מקורביל) ברכות כ"ז א' (ט"ו סע"ד): מדאמר בתוספתא דפסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור, ואימתי אוכלו משתחשך. 91 וכע"ז ברא"ש שנביא להלן בפנים ד"ה מאימתי. ועיין להלן. ואמרו בירושלמי ובבבלי (פסחים) הנ"ל: א"ר יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל. והחכמים סוברים שמצות מבטלות זו את זו, 92 ובמסקנת הבבלי צ"ל כגירסת כי"י (עיין דק"ס, עמ' 357, הע' ט'): האי תנא דהלל הוא (כלומר, שנה ע"פ שיטת הלל), והכי קתני וכו'. ועיין מ"ש במלחמות, במאירי ובחידושי מהר"מ חלאווה בסוגיין שם. אלא שלשיטת הירושלמי דווקא במקדש, שהיו כולם מדאורייתא, מצות מבטלות זו את זו לשיטת החכמים, אבל שלא בזמן הבית, שמצה מדאורייתא ומרור דרבנן, אין מרור דרבנן מבטל את המצה מדאורייתא, 93 כפירוש הרש"ס שהביא בשדה יהושע שם, ק"נ ע"א, וכפ"מ. והוי ליה כאוכל לחם עם קדשים בשאר ימות השנה, שאין לחם מבטל את הקדשים, והוא טפל לו. אבל בבבלי כאן השיטה הפוכה, שבזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן, וכו"ע מודי דאתי דרבנן ומבטל ליה דאורייתא. ועוד אמרו שם בירושלמי שדווקא כמו שעשה הלל שכרך שלשה דברים יחד, בזה סוברים החכמים שמצות מבטלות זו את זו, אבל בשנים (מצה ומרור) אף הם מודים שאין מצות מבטלות זו את זו. ועיין מ"ש בזבחי אפרים לזבחים ע"ט סע"א ובאחרונים שציין בס' אור הישר שם, ובתשלום יפה עינים לפסחים (נדפס בסוף יומא) קט"ו א'. ועיין מכילתא דרשב"י, עמ' 14, שו' 11, ומ"ש ר"ד הופמן בהוצ' שלו, עמ' 13, הערה כ'.

4מאימתי אוכלן משתחשך. וכ"ה בכי"ע, ואצל צוק' בטעות: בשתחשך. ופירש הרב ר' יעקב מקורביל את התוספתא כאן שבנידון דידן אין כאן תוספת דאורייתא וכו', דלילה ממש בעינן דוקא, ומצה איתקשאי לפסח, עיין בתוספות ר' יהודה ברכות כ"ז א' הנ"ל, 94 וסיים שם: ומיהו שמא הזכיר משתחשך לאשמעינן, שאע"פ ששחיטת פסח מבעוד יום אינו נאכל מבעוד יום כשאר קדשים, ולעולם אין לחלק לעניין תוספת כדאמרן. ודבריו אינם מובנים. ונראה שעיקר דבריו הם על משנת פסחים רפ"י, וכמו שהביאו בתוספות שם (סד"ה עד) בשמו, וכוונתו שלעולם אין לחלק לעניין תוספת ואפילו בשבת ויום טוב אסור, עיי"ש. ועיין ב"ח טאו"ח ריש סי' תע"ב. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן ה' רע"א, ופ"ד ב'. ועיין מ"ש הגר"י מפוניביז' בספרו זכר יצחק סי' מ"ג, קס"א ע"א. וקשה מאד לקבל את החידוש שלו. ועיין מ"ש להלן פ"ט שו' 34–35, ד"ה וכנראה. תוספות הרא"ש שם ובפסקיו שם פ"ד סי' ו', תוספות כאן צ"ט ב' ד"ה עד ורא"ש פ"י סי' ב'. ובהגה"מ פ"ח מה' חו"מ אות י' הביא רבינו שמחה 95 בתס"ר ח"א, עמ' 167, נשמט הציון להגה"מ, והשלמתיו בח"ד, עמ' 193. מכאן (מן הסיפא להלן) ראיה שהלכה כר' עקיבא (ק"כ ב' ומקבילות) שבדיעבד הפסח נאכל כל הלילה, ועיין בבלי מגילה כ"א א' ובתוספות שם ד"ה לאתויי. ומלשון התוספתא כאן מאימתי אוכלן משתחשך, לא אכלן משתחשך וכו', משמע קצת שמצותו לאכול מיד כשתחשך. וכתב ע"ז באו"ש פ"ו מה' חמץ ומצה סה"ו: וטעמא נראה משום דכתיב כבוא השמש. ועיין לעיל שם שתלאה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע 96 ספרי ראה פי' קל"ג, ירושלמי כאן פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, בבלי ברכות ט' א'. עיי"ש, וסובר ר' אליעזר שכבוא השמש אתה אוכל מצותו בכך. ובתוספות בכורים ציין לבבלי ק"ט א', ועיין טאו"ח ריש סי' תע"ב. ועיין מ"ש להלן פ"ז רה"ב, שו' 6–7, ד"ה ולפיכך.

568. אוכלן כל הלילה. כר' עקיבא, עיין מ"ש לעיל בשם רבינו שמחה.

668-69. לא יאכלם מעתה. עיין תוספות סוכה כ"ז א' ד"ה חזר. ועיין במה"פ סוכה פ"ב ה"ז, ד"ה רב אבונא, ומ"ש בטוב ירושלים שם.

769. החזרת והמצה והפסח אינן מעכבין זה את זה. במכילתא דרשב"י, עמ' 13: על מצות ומרורים יאכלוהו. מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. יכול יהו מעכבין זה את זה, ת"ל יאכלוהו אפילו אחד מהן. ומכאן מוכח שאפילו מרור לחוד היא מצוה בפני עצמה. ועיין מכילתא בא פ"ו, עמ' 20, בהערות הרח"ש האראוויטץ שם שציין לכמה דברים שנביא להלן. ובבבלי ק"כ א': אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי וכו', מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן. ומלשון זו משמע לכאורה שלא נחלקו אלא בזמן הזה דווקא (דומיא דמצה לרב אחא בר יעקב), אבל בזמן הבית, אפשר שאף מרור הוא מדאורייתא. אבל הרמב"ם בפ"ז מה' חו"מ הי"ב פסק שמרור תלוי באכילת הפסח, ולפ"ז אף בזמן הבית אם אינו אוכל פסח, כגון טמא ומי שהיה בדרך רחוקה, פטור מן המרור דבר תורה. וכן מפורש בסה"מ להר"מ עשין נ"ו, והביא ראיה מן המכילתא לפי גירסתו. וכ"ה גם שיטת הרמב"ן בפירושו לפסוק זה, וכן סוברים כמה מן הראשונים עיין להלן. ורבינו דניאל הבבלי (מעשה נסים, עמ' 66 ואילך) השיג על הרמב"ם, ועיי"ש בתשובת ר"א בן הר"מ. ועיין מה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא בפירושו לסה"מ לרס"ג ח"א, עמ' 429 ואילך, והביא הרבה ראיות לדברי רס"ג שמנה מצות מרור למצוה בפני עצמה. וציין (שם, עמ' 438) גם לדברי הרמב"ן והריטב"א לקידושין ל"ז ב' 97 מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי וכו'. שנדחקו בפירוש הסוגיא. ועיין גם בשיטה למהר"י בי רב לקידושין שם, עמ' 33, שמחק בבבלי את המלה "מרור". אבל פשטות הסוגיא שם מוכיחה שמרור בזמן הבית היא מצוה מן התורה אפילו בחו"ל. ועיין גם בצפנת פענח על הר"מ שם פ"ז הי"ב. ברם בכי"ל כאן: החזרת והמצה אין מעכבין זה את זה, ולא נזכר כאן פסח כלל בבבא זו. ואם גירסא זו נכונה הרי אפשר לפרשה שהכוונה שאין מעכבות זו את זו באכילת הפסח (שהזכיר לעיל), ואוכל את הפסח עם מצה בלבד, או עם מרור בלבד, ואין אנו אומרים שאם אין לו מצה, או אם אין לו מרור, אוכל את הפסח גרידא.