תוספתא כפשוטה על פסחים ד:ג

121-22. השוחט את הפסח על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה. כל הבבא בתוספ' ובתוס' הר"ש משנץ 13 ושם: ובתוספתא דמכילתין תני בהדיא בפ' שלישי השוחט וכו'. והיה לפניו חילוק הפרקים כמו שהוא בכי"ע. ס"ג סע"א בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה וכו', ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב וכו', עיין להלן. ובירושלמי פ"ה רה"ד, ל"ב ע"ב: מניין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל"ד, כ"ה). ואף רש"י למשנתנו (ס"ג א') נקט פסוק זה. ואע"פ שהכתוב לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו', הוא קודם לו (שמות כ"ג, י"ח), מ"מ הפסוק השני עדיף שמפורש בו: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, עיין ירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, ובסמ"ג לאווין שמ"ז, פ"ט ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 462. 14 בירושלמי מן הגניזה שנתפרסם בסה"י לכבוד ר"א מרכס, ריש עמ' נ"ג, מפורש כהגהתי שם. וכנראה שעיקר הפירוש בירושלמי הוא כמו שכתבתי בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 462, הע' 1. ועיין מכילתא בא פ"ח, ריש עמ' 28. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו (בנוסח הערבי הוצ' הרי"מ טולידאנו, עמ' י"ב) הביא את שני הפסוקים, בראשונה את הפסוק ממשפטים, ואח"כ מכי תשא (ועיין צל"ח למשנתנו). וכן בס' המצות שלו ל"ת קט"ו, עיי"ש בהוצ' הר"ח הילר. וכן בתוספות הר"ש הנ"ל: תרי קראי כתיבי, חד לא תזבח על חמץ דם זבחי בפ' ואלה המשפטים, ואידך לא תשחט על חמץ דם זבחי בפ' כי תשא. והר"ח למשנתנו, וכן הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ה נקטו את הפסוק לא תזבח, מפני שהוא ראשון בתורה, ועיין מכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334. ואין להוציא שום מסקנות מהבאת הפסוקים שבראשונים.

222-23. פסח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח. תוספות ותוספ' הר"ש הנ"ל. ועיין מ"ש הגרא"ד רבינוביץ־תאומים בזהב שבא (בסוף תוספ' הר"ש), רצ"ו ע"ד, על הלשון "ויוצא בו ידי חובתו בפסח". 15 ונעלמו ממנו לרגע קטן דברי הבבלי ע"ח ב' ששנו שם בלשון זו. ומש"ש על שיטת הרמב"ם שלדבריו "כל שאינו יוצא בו ידי חובתו אינו כשר כלל", נעלם ממנו לפ"ש פסק הר"מ בפ"ב מה' קרבן פסח סה"ו, שגרס בגמרא הנ"ל: הפסח עצמו כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, כגי' כי"מ וכ"י תימן, עיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא הי"א, עמ' קפ"ט ואילך. ועיין בס' טל תורה לבבלי כאן ס"ג א' ד"ה בתוספ'. ועיין להלן פ"ו, שו' 43, ושו' 50–51. ובר"ש לעיל שם: ואע"ג דשנה הכתוב (כלומר, בפרש' משפטים, ובפרש' כי תשא), אין הקרבן נפסל בכך כדדריש בירושלמי (בה"ד הנ"ל) וכו' תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי [התורה קראת אותו זבחי], כלומר, שאעפ"י ששחטו על החמץ, עדיין נקרא זבחי, שהוא יוצא בו. ועיין בתוספות הנ"ל מ"ש בשם ריב"א ומ"ש במהרש"א שם. ועיין בתוספ' תמורה ד' סע"ב, ובשטמ"ק שם אות כ"ח. ובאזהרות לר"ש בן גבירול, אזהרה ק"ז: וזבחי לא תשמץ בזבחו על חמץ וכו'. וכבר פירש בזהר הרקיע שם: לא תשמץ, ליופי השיר עשה כן, אבל אין בו שמץ פסול.

323. אחד השוחט ואחד הזורק. במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334: אין לי אלא זביחה, זריקה מנין, ת"ל דם זבחי. 16 במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 219: לא תזבח על חמץ, אין לי אלא זובח, זורק ומנסך מנין, ת"ל דם זבחי. והדברים תמוהים, שהרי אין הפסח טעון נסכים, ולא עוד כיצד מרבה נסכים מדם זבחי. ונראה שמנסך כאן כוונתו לשפיכת השיריים ע"ג היסוד, ואעפ"י שאין מעכבין מ"מ חייב, כמו בהקטיר אמורים, עיין זבחים י"ג א', י"ג ב', קי"ג א'. וכן כתב באו"ש פ"א מה' קרבן פסח ה"ה על הירושלמי פסחים פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב: הפירוש פשוט דמשמע ליה דם זבחי אפילו שפיכת שיריים שעל היסוד וכו', עיי"ש. ושמא כוונת המכילתא לומר: בין שנתן את הדם בזריקה, בין שנתן בשפיכה, עיין ספרי קרח פי' קי"ח, עמ' 139, ספרי זוטא שם, עמ' 296, תו"כ נדבה פ"כ ה"ה, ט"ו ע"א, ירושלמי פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג, בבלי פ"ט א' ובמקבילות. ושמא הכוונה לנסכי חגיגה (עיין בבלי צ"ו ב') שחייב עליה אם שחטה על החמץ (עיין מאירי ס"ג א', 110 ע"ב, סד"ה ושאר), ולפיכך חייב גם אם היה לו חמץ בשעת נסכיה, כשם שחייב על הקטרת אימורין, שהרי על שניהם חייב בחוץ, עיין זבחים קי"א א' ובמקבילות. וכן בירושלמי כאן רה"ד: אין לי אלא השוחט, הזורק מניין, ת"ל לא על חמץ דם. ובפי' הרמב"ן משפטים כ"ג, י"ח: וראוי למקרא שיאמר, לא תזבח על חמץ זבחי, כי הדם איננו זבח נזבח וכו' לרבות שלא יזרק על החמץ. ועיין ירושלמי הנ"ל, ובבלי ס"ג ב'. ועיין מ"ש להלן.

4ואחד המקטיר. ירושלמי ובבלי הנ"ל, אלא שבשניהם הובאה גם ברייתא חולקת שפוטרת במקטיר על החמץ. ואמרו בירושלמי: מאן דאמר פטור. זבח, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין את הכפרה. ובבבלי ס"ד א' פירשו שהתנא הפוטר אינו מקיש הקטרה לשחיטה. ובמדרש הגדול כי תשא ל"ד כ"ה, עמ' תשי"ד: לא תשחט על חמץ. אחד השוחט ואחד המקבל ואחד הזורק ואחד המקטיר. וכן אחד מבני חבורה, אם היה ברשות אחד מהן כזית חמץ בשעת שחיטת הפסח עוברין בלא תעשה. 17 במה"ג משפטים כ"ג, י"ח, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקמ"ד: מכאן אמרו אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, או אחד מבני חבורה, אם היה ברשות אחד מהן כזית חמץ בשעת זביחה, עוברין בלא תעשה. ומן הלשון שהבאנו בפנים מוכח שצריך להפסיק אחרי המלה "המקטיר", כלומר כל אחד ואחד מן העובדים שנמנו כאן אם היה ברשותו חמץ כשעבד עובר בל"ת, ואפילו אם לא היו מבני חבורה. וכן אם היה החמץ אצל אחד מבני החבורה כולן עוברין בלא תעשה. וכן, כנראה, פירש הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ה. אבל מעולם לא שמענו מכאן שאם היה חמץ לכהן שעתיד לזרוק, שיעבור השוחט בלאו, עיין להלן, הערה 18. ויפה עשה הופמן שהכניסה למכילתא דרשב"י (עמ' 164), והמכילתא שנתה שאף המקבל על החמץ חייב. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שלמ"ד שהמקטיר חייב ("דם מכל מקום"), אף המקבל והמהלך יהא חייב, לשיטת רבנן דקיסרין, עיי"ש (ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, ריש עמ' 461). אלא שהמכילתא שנתה כאן בשיטת ר' שמעון במשנת זבחים ספ"א, ולא הזכירה מהלך. ובמאירי ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית: ופירשו בגמ' שהה"ד לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו וכו', כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו וכו'. וברלב"ג משפטים, צ"ח סע"ב: ואחד זביחה ואחד שאר עבודות בו, ולזה יהיה עובר בל"ת מי שזרק דמו, או הקטיר אמוריו, ויש ברשותו חמץ וכו'. ולפנינו בגמרא לא נזכרו קבלה והולכה, ואפשר שדווקא בזריקה ובהקטרת אימורין חייב, שכן חייב עליהן בקדשים בחוץ, מה שאין כן בקבלה והולכה (עיין ירושלמי הנ"ל), או משום שהוקשתה הקטרה לזביחה, מה שאין כן בקבלה והולכה. והר"מ בפיה"מ למשנתנו, בסה"מ ל"ת קט"ו ובפ"א מה' קרבן פסח לא הזכיר קבלה. אבל כנראה שפסק שם ע"פ לשון המכילתא הנ"ל בכתבו "כזית חמץ בשעת הקרבן". ועיין במנחת חינוך מצוה פ"ט אות א' ובירושלמי כאן שהביא שם.

523-24. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

624-25. בזמן שיש חמץ לאחד מבני חבורה, אין חמץ לאחד מבני חבורה פטור. כלומר, ואעפ"י שיש חמץ בעזרה, ונמצא כאילו שוחט על חמץ, פטור, משום שהחמץ אינו שלהם. ובבבלי ס"ג ב': השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת. אימתי, בזמן שהוא לשוחט, או לזורק, או לאחד מבני חבורה, היה לאחד בסוף העולם אין זקוק לו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר חייב. אבל המולק וכו'. ובכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס, עמ' 186, הערה ו') הסדר הוא כמו בתוספתא. וכגירסא שלפנינו בבבלי היתה גם לפני המאירי ופירשה שהשוחט עובר בלאו אם היה חמץ לכהן שעתיד לזרוק או שעתיד לקבל וכו', אעפ"י שאינם מבני החבורה, שכן הוא כותב (ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית): וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב, אם היה חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל, או להוליך, או לזרוק, או להקטיר אימוריו, או ברשות אחד מבני החבורה לוקה, אע"פ שאין חמץ בעזרה וכו'. והיא שיטה חדשה, ולא מצאתי לו חבר בה. 18 ועכשיו יצא כי"ט של תו"ש להרמ"מ כשר, והוא העיר שם (משפטים, עמ' 211, הע' רמ"א) על המאירי, והסיק שכן מפורש גם במכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל, הע' 17. ופשיטא שאין משם שום ראיה, עיין מ"ש לעיל שם. והפירוש הפשוט הוא: אימתי חייב השוחט בזמן שיש לשוחט או לאחד מבני חבורה, ואימתי חייב הזורק בזמן שיש לזורק וכו'. וכן משמע מן הירושלמי (פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב) שאמרו שם: או שהיה זה שוחט, וזה זורק, כלומר, ובכגון דא לא עבר השוחט. ולפי פשוטו הוא אפילו ידע שהעומד לזרוק יש חמץ ברשותו. וכן הפירוש גם בפיה"מ להר"מ למשנתנו, בסה"מ שלו ל"ת קט"ו, ופ"א מה' קרבן פסח ה"ה. ולפי הסדר בכ"י אוקספורד בבבלי הנ"ל וכתוספתא כאן, בוודאי אין פירושו כפירוש המאירי.

725-26. אבל המולק את העוף מבפנים על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ס"ג ב': אבל המולק את העוף בארבעה עשר אינו עובר בלא כלום. ובברייתא אחרת שם: ואחד המולק ואחד המזה חייב, אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בלא תעשה וכו'. והעמידו את הברייתות בבבלי ס"ד א' כר' שמעון, ובברייתא ראשונה הוזכר מפורש "בארבעה עשר", ובערב הפסח הרי אינו חייב אלא בפסח גרידא, 19 ולאו דווקא במליקה, אלא אף בכל הקרבנות הדין כן, עיין בדש"י ס"ג ב' ד"ה אבל המולק ובתוספות ס"ד א' ד"ה הא. אבל הברייתא השנייה מדברת בחול המועד, וחייב אף במולק על החמץ, לר' שמעון. וכנראה שגירסת התוספתא משובשת וודאי, שהרי במליקת העוף בערב הפסח עסיקינן, ובה פטור בין לרבנן 20 עיין בתוספות הנ"ל. בין לר"ש, וצ"ל כאן: אינו עובר בלא תעשה, כמו שהגיהו כל המפרשים וכמו שהוא בבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו "עובר וכו' ", מפני שברישא סיים: פטור, ולפיכך כתבו: אבל המולק וכו' עובר. ברם בבא זו חוזרת לרישא דרישא (ומה שבא באמצע הוא מאמר המוסגר): אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, כלומר, עוברים, אבל המולק וכו' [אינו] עובר. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב, שנינו: מלק עוף על חמץ אית תניי תני חייב. אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב דם מכל מקום. ומאן דאמר פטור, זבח, יצא עוף שאינו זבח. 21 ברש"י זבחים פ"ט א': מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין, ועוף במליקה. ועיין זבחים י' ב', קי"ט ב', חגיגה ז' א'. והנה מתוך סוגיית הירושלמי מוכח שבערב הפסח עסיקינן (וכן פירשו בק"ע ובפ"מ), שהרי לא הוזכר שם לא חול המועד ולא ר"ש, 22 עיי"ש בהמשך הירושלמי, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 400. וכ"ה בירושלמי שם: מאן דאמר חייב ניחא, כמא דתימר לעניין פטור (כ"ה בכי"ל ובקטעים מן הגניזה שנתפרסם בסה"י לכבוד ר"א מדכס, עמ' ר"נ), מאן דאמר פטור מה טעמא? ונראה ששאלת הירושלמי היא: כמא דתימר לעניין פטור, כלומר, שדמי העוף פוטרים את המצורע מכרת באכילת קדשים (עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 4, ובהשגות הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד), משום שהיא באה במקום דם חטאת בהמה, אף לעניין חיוב, בשוחט על החמץ, דינו כשוחט בהמה, אבל למאן דאמד פטור, מאי טעמא? ומתרץ הירושלמי: למדין עונש מעונש, ואין למדין עונש מפטור. כלומר, למדים עונש השוחט על החמץ מעונש שוחט בחוץ (עיין לעיל שם ולהלן שם בירושלמי), ובזה הרי מולק פטור כשמולקו בחוץ (עיין בנועם ירושלמי במקומו), אבל אין למדין עונש מולק על החמץ מפטור שהעוף פוטר אותו מכרת. ומ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל הוא דחוק, משום שהעיקר חסר מן הספר. ומי שמחייב במליקת העוף הוא מפני שהוא דורש "דם מכל מקום", כלומר כל דם שמכשיר אותו לאכול מזבחי, מקרבן פסח. והרי דם העוף של מחוסרי כפרה מכשיר אותו לאכול בפסח, ואף המחייב לא חייב אלא בעוף של מחוסרי כפרה, אבל לא בשאר קרבן שאינו שייך לפסח. 23 וכע"ז אפשר לפרש גם בבבלי ס"ג ב'. והברייתא הראשונה מלמדת אותנו שאפילו עוף של מחוסר כפרה שמכשירו לאכול בפסח אינו מחייבו אם מלקו על החמץ (עיי"ש בדש"י ), והברייתא השנייה מלמדת שאפילו עוף שאינו זבח מחייב אותו בחולו של מועד.

826. הפסח בארבעה עשר לשמו חייב, מפני שחוא כשר וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: ר' שמעון אומר וכו'. ואף לפנינו הפירוש כן, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ד: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב (כלומר, אם עושהו על החמץ), ושלא לשמו פטור. ומפרשת התוספתא שלשמו חייב מפני שהוא כשר, אבל שלא לשמו פטור, מפני שהוא פסול, ובזבח פסול אינו חייב על החמץ לכ"ע, כפי שמשמע בירושלמי בסוגיין, ומכל שכן לר"ש שסובר שחיטה שאינה ראוייה לאו שמה שחיטה, עיין ברש"י למשנתנו. ועיין במאירי, ומשמע שפירש ע"פ הירושלמי.

927. ובחולו של מועד לשמו פטור וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ומפרשת התוספתא כנ"ל.

1028-29. בזמן שהן ראויין לביא פסח, אבל בזמן שאין ראוין לביא פסח בין לשמו בין שלא לשמו חייב. בד ובכי"ל: בזמן שהן ראויין לבוא פסח, אבל אין (אם אינן) ראויין לבוא פסח וכו'. ובכי"ע: בזמן שראוי לבוא פסח (ואח"כ יש שם השמטה). והנכון כלפנינו, ולביא=להביא, כלומר, אימתי יש לחלק בחולו של מועד בין לשמו ושלא לשמו, כשהבעלין עדיין ראויין להביא פסח, כגון שנדחו לפסח שני, והפסח שקרב בחולו של מועד היה ראוי להקרב בפסח שני, ולפיכך אם שחטו בחוה"מ לשם פסח פסול, ואין חייבין אם הקריבוהו על חמץ. אבל אם אין הבעלים ראויין להביא פסח, כגון שנתכפרו כבר בעליו בפסח אחר, ופסח זה נמצא אחרי שכפרו בעליו, חזקתו לשלמים, ואפילו שחטו לשם פסח שלמים הוא, וכשר, וחייב אם הקריבו על חמץ בחוה"מ, ואפילו שחטו לשם פסח. עיין בירושלמי פ"ה סח"ד, ל"ב ע"ג (אלא שצריך תיקון, עיין במפרשים שם), ובבבלי ס"ד א' ובתוספ' שם ד"ה טעמא, ובתוספ' ס"ב ב' ד"ה ור' יהושע, ובשטמ"ק זבחים ב' א' אות ב' ועוד. וגירסת ד וכי"ל מגומגמת שהתחיל בלשון רבים ("שהן ראויין"), כלומר הפסחים, וסיים בלשון יחיד: לשמו וכו' שלא לשמו וכו'. ומסתבר שאף שם צ"ל: לביא, כלומר, להביא, והכוונה לבעלים. אבל לפי גירסת כי"ע "בזמן שראוי לבוא פסח" הכוונה לפסח עצמו, כלומר בזמן שהיה ראוי לבוא פסח בזמנו, אבל אם עיבר זמנו לפני הפסח, ולא היה ראוי לקרבן פסח, אפילו שחטו לשם פסח בחוה"מ כשר, וחייב על החמץ, כמפורש בתוספ' רי"ד ס"ד א' ד"ה כגון. והוא הדין אם הפריש נקיבה לפסחו היא עצמה קריבה שלמים לאחר זמן הפסח לר"ש, 24 עיין בירושלמי פ"ט ה"ז, ל"ז ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 514. וחייב אם הקריבה על החמץ, אפילו שחטה לשם פסח בחוה"מ.