תוספתא כפשוטה על פסחים ט:יב

146-47. המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו וכו'. ירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"ב, בבלי יומא ס"ב א', ס"ד א'. ובתוספות צ"ו ב' ד"ה קודם: ובתוספתא פליגי ר' יוסי ורבנן איזה מהן יקריב לכתחילה, ומייתי לה בפ' שני שעירי.

247. ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון וכו'. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ואחר כך נמצא הראשון, ומלשון התוספתא והירושלמי "ולא הספיק להקריבו עד שנמצא" וכו' משמע שנמצא אחר חצות, ואף בכגון דא אין הראשון נדחה, אע"פ שבזמן הקרבת הפסח היה אבוד, וכן אם הקריב את השני אין הראשון קרב שלמים אלא ירעה, כמפורש בסיפא. ועיין ריטב"א ביומא שם ס"ב א'. ועיין בבלי כאן צ"ו ב', צ"ז ב', ובירושלמי הנ"ל. ועיין להלן, שו' 62 ואילך, ועיין מ"ש בס' שער יוסף להחיד"א ח"ב סי' ח', כ"ו ע"א ואילך.

348. יביא אי זה מהן שירצה כדברי חכמים. וכע"ז בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: אית תניי תני מצוה להקריב את הראשון. אית תניי תני מצוה להקריב את השני. 9 שהרי כשהגיע חצות היה הראשון אבוד (לפי משמעות הגירסא בתוספתא ובירושלמי, עיין מ"ש בפנים, שו' 47), ואיתחזי השני לפני הראשון, כסברת הצל"ח צ"ו ב' ד"ה ר' זירא. אבל בבבלי קשה לקבל את פירושו, עיין צל"ח צ"ח רע"א ד"ה רבינא. ועיין להלן שקלים פ"א, שו' 36, ד"ה הראשון, ירושלמי שם פ"ב סה"א, מ"ו ע"ג, ר"מ פ"ג מה' שקלים סה"ט, בהשגות שם, ומ"ש באור שמח במקומו שם. ועיין בנועם ירושלמי לשקלים הנ"ל, צ"ה ע"א. ופירש בפ"מ במשנה שם שתנא זה סובר הואיל ובזמן הקרבת הפסח היה אבוד, הרי השני במקומו, והוא עיקר, וכן משמע מלשון המשנה שם, ועיין מ"ש בח"ד מנחות פ"ח, נ"ד ע"ג, תמורה פ"ב, צ"ז ע"ד, ד"ה המפריש אשמו. ועיין מ"ש להלן.

448-49. ר' יוסה או' מצוה להביא את הראשון. וכ"ה בבבלי הנ"ל, והוא סובר הואיל ועדיין לא שחט את השני, לא פקעה זכות קדימה של הראשון. ועיין ירושלמי יומא פ"ו ה"א, מ"ג ע"ג.

549. ואם היה השני מן המובחר יביאנו. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

649-50. והראשון ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים לששה עשר. בד, כי"ע וכי"ל: והשני ירעה וכו'. ולפי גירסא זו משמע יותר שבבא זו חוזרת לדברי חכמים שברישא. אבל לגירסת כי"ו משמע שהיא מדברי ר' יוסי. וכל הבבא חסרה בבבלי הנ"ל. אבל בכ"י לונדון ביומא ס"ד א' ברישא: איזה שירצה יקריב לפסחו והשאר לשלמים דברי חכמים. ומן הלשון "לפסחו" "לשלמים" משמע שהוא גופו קרב שלמים, וסובר הת"ק שאין בעלי חיים נדחים, והוא גופו קרב שלמים. וכן בר"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו: יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח, והב' יקרב שלמים. 10 וכ"ה בסמ"ג עשין סוף רכ"ג, רכ"ט ע"א, ובמאירי צ"ו ב' (142 סע"ב). והוא ממש לשון הבבלי ביומא לגירסת כי"ל הנ"ל. ועיין בקרית ספר, בכ"מ ובלח"מ שם, ובשו"ת חכם צבי סי' מ"ה ד"ה וראיתי ובשער יוסף להחיד"א סי' ח' הנ"ל, ובשעה"מ ובמרכבת המשנה ובאור שמח במקומו, ובח"ד כאן. וכבר האריכו בזה האחרונים. ובירושלמי פ"ט ה"ה: ותני שמואל (כן) בורר את היפה שבהן, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בששה עשר (שהרי ט"ו יום טוב הוא, ואין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט, עיין בבלי צ"ח א'). ר' לעזר אמר הוא עצמו קרב שלמים בששה עשר. אתיא דרבי כר' לעזר. ושמואל תניתה 11 כלומר את משנת תמורה פ"ד סמ"ג, והיינו שהפך את דברי החכמים לדברי רבי ודברי רבי לדברי חכמים, כפירוש שבשי"ק ד"ה ושמואל. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 314, שהביא כמה דוגמאות לכך. בשיטתיה. דתני רבי אומר אין חטאת מתה 12 לפנינו חסרה מלה זו, אבל כן מעתיק במלא"ש תמורה ספ"ד בשם ירושלמי כתיבת יד. אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים וכו'. ואין להגיה בירושלמי, שהרי כן היה גם בירושלמי כת"י, 13 לפני בעל מלא"ש הנ"ל. אלא ששמואל סובר שהלכה כרבי, וסובר כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה, עיין בירושלמי לעיל שם ובבבלי צ"ז א'. ובבבלי שם שיטה אחרת בדברי שמואל, ואין להגיה את הירושלמי ע"פ הבבלי.

750-51. המפריש מעות לפסחו ואבדו והפריש מעות וכו'. עיין במשנת תמורה פ"ד מ"ג ובתוספתא שם פ"ב ה"ז ומנחות פ"ח הכ"א.

853-54. המפריש מעות לפסחו ואבדו והפריש פסח תחתיהן ולא הספיק וכו'. פירש בח"ד שהרבותא היא לר' יוסי, שאעפ"י שיש כאן הפסח עצמו, מכל מקום המעות שהופרשו ראשונה קודמים, ובמעות הרי אינו שייך מובחר. ועיין מנחות פ"ח הכ"ב ותמורה פ"ב ה"ח, ויש שם ט"ס, וצריכים להגיהה ע"פ המקבילות, עיין ח"ד שם. ועיין צל"ה צ"ו ב' ד"ה ר' זירא, ועיין מ"ש בחידושי חזון יחזקאל כאן.