תוספתא כפשוטה על שבת יא:ה

112-13. וכבה את זה הרי זה חייב. וכ"ה בבבלי כריתות כ' א', בקטע מן הגניזה שפרסם שכטר, עמ' 10, בכי"מ, במיוחס לר"ג שם, בר"מ ובהשגות פ"א מה' שבת ה"י, במאירי כאן ע"ג א', בתוספ' כת"י ובתוספ' הרא"ש. 15 לפי השמטות משטמ"ק שם אות ז'. ושם הובאו שתי הגירסאות. ופירשו במיוחס להר"ג, הראב"ד ובתוספות הנ"ל שנתכוין לכבות כל אחת מהן, אלא שמתחילה כיוון לכבות נר ראשון, ואח"כ נר שני, ונתחלף לו הסדר והקדים שני לראשון, אבל אם נתכוין לזה גרידא וכבה אחר פטור, שהרי לא נעשתה מחשבתו. אבל הר"מ הנ"ל פירש כפשוטו שאפילו נתכוין לזה וכיבה את זה חייב, שהרי נעשה אותה מלאכה שכיוון לה, ועיין במאירי הנ"ל ומה שהאריך בזה במרכבת המשנה שם. ורש"י ועוד 16 עיין בתוספות שם י"ט רע"ב, פסחים ל"ג א' ד"ה נתכוין, סנהדרין ס"ה ב' ד"ה להגביה, רשב"א שבת ק"ד סע"ב. גרסו: פטור, ופירשו שנתכוין רק לראשון, וכבה את השני, וכשיטת הראב"ד ותוספ' כת"י הנ"ל (אלא שנחלקו בגירסא גרידא).

215. וכבה את הדולק הרי זה פטור. כ"ה בד. וכן בכי"ל: וכבת את הדלוק פטור. וכן מוכח בבבלי הנ"ל. וכן פסק בר"מ פ"א מה' שבת הי"א. וטעם הפטור הוא משום שבשעה שכבה הוא כיוון להדלקה, ובשעה שהדליק הוא כיוון לכבוי. עיין רש"י כריתות הנ"ל ד"ה ליקדם ומאירי כאן ע"ג א' הנ"ל. אבל בכי"ו ובכי"ע בטעות: חייב.

316. חייב שתי חטאות. וכן בירושלמי פ"ב ה"ה, ה' ע"א: הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. ובבבלי הנ"ל: בנשימה אחת חייב. ופירשו בטעמה: נהי דאקדומי לא אקדים, אחורי נמי לא מאחר. כלומר, אעפ"י שרצה להקדים אחד מהם ולא הקדים, אבל מ"מ גם לא אחר. ובהשמטות לשטמ"ק: 17 הנ"ל לעיל הע' 15. ועיין גם בשטמ"ק שם אות י"א. ולקמן מפרש אם חייב אחת או שתים. ועיין שם כ' ב' וברש"י שם ד"ה להקדים. ועיין היטב במיוחס לר"ג שם ובשטמ"ק שם אות י'.

416-17. אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים וכו'. בבלי ביצה ל"ד א'. ופירש"י: מביא את האור [חייב] משום מבעיר את הגחלת, דכשהוא מוליכה היא מתלבת מרוח הליכתו. ובר"ח שם משמע קצת שנקט נותן את האור, מפני שבלעדיו אין כאן בישול כלל, ובאמת מי שנתן את הגחלת בכירה פטור מכלום, ואין כאן מבעיר, עיי"ש היטב. והתוספתא נקטה כאן את סדר הבישול, שאדם נותן מקודם קדירה ריקנית ואח"כ נותן מים ואח"כ את הבשר, כמו שדייק רש"י ביחזקאל כ"ד, ג', מן המקרא שם, והביא את הברייתא של הבבלי שם, ועיין בצפנת פענח פ"ט מה' שבת ה"ד שציין גם לבבלי מגילה ט"ו סע"א. והר"מ בפ"ט הנ"ל פסק ע"פ ברייתא שלנו ופירש "שכולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל". ועיין מ"ש להלן.

517. ואחד נותן את הקדירה. בבבלי הנ"ל: שופת את הקדרה מאי קא עביד? אמר ר' שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסיקינן, ומשום לבון רעפים נגעו בה. ומשמע מתוך הבבלי שכל אחד חייב כדינו. ולאו דווקא משום מבשל. אבל הר"מ לא הזכיר "קדירה חדשה", ופסק כסתם התוספתא שלנו, ועיי"ש בהשגות ובשאר נושאי כלי הר"מ. ועיין להלן.

6ואחד נותן את הבשר. וכ"ה בר"מ הנ"ל. אבל בבבלי חסרה בבא זו, וכן לכאורה נכון, כי מה לי בשר, מה לי תבלין, והתנא היה יכול להוסיף מאכלים עד אין סוף, וכנראה ששנו כאן בשר ע"פ הפסוק ביחזקאל כ"ד, ג' הנ"ל. ועיין מ"ש בשו"ת הרלב"ה סוף סי' כ"א. וברייתא בסגנון שלנו גם להלן הי"ח, שו' 55 ואילך.

718. ובא אחד והגיס וכו'. עיין רמב"ן י"ח ב' ד"ה והוא מגיס.

819-20. ואחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ובא אחד והגיס שנים האחרונים חייבין. בבבלי הנ"ל הקשו על הרישא שלנו: והתניא אחרון חייב, וכולן פטורין? לא קשיא, הא דאייתי אור מעיקרא, הא דאייתי אור לבסוף. ולפ"ז היא הסיפא שלנו, אלא שהבבלי שנה שהביא אור לבסוף, וממילא הוא לבדו חייב, ועיין מ"ש להלן. והנה נוסחת ד וכי"ו (וכן, כנראה, היה גם בכי"ע אלא שיש שם השמטה ע"י הדומות) מקויימת אף ע"י הר"מ הנ"ל שפסק: אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה, ובא אחר ונתן את המים וכו' ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס, שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל. וכ"ה הגירסא גם בכל הדפוסים הישנים (לרבות ד' רומי, קושטא, ויניציאה רפ"ד ועוד), וכ"ה בשלשה כת"י תימן, וכן מביא במעשה רוקח על הר"מ בשם כת"י משנת הקי"א, אלא ששם חסרה המלה "בלבד". ובשו"ת הרלב"ח 18 באור מהר"י בי רב בדברי הר"מ נעתק כמעט מלה במלה בשו"ת אהלי תם סי' קכ"ט (תמת ישרים, ס"א ע"ב) בשם המשיב עצמו, וכבר תמה ע"ז במעשה רוקח שם. ועיין בשו"ת חיים שאל להרחיד"א ח"ב סי' אות י' ששער שהמעתיק מצא את התשובה ששלח מהר"י בי רב לר' תם יחיא, וסבר שהיא מר' תם. סי' כ"א (והעיר עליו במעשה רוקח במקומו), כ"ט סע"א, כותב שחכם אחד בצפת העיר שיש גירסא אחרת ברמב"ם, אלא שהגירסא ההיא שהוא היה אומר היא שבוש בודאי, כי יש עליה יותר ויותר קושיות. ואעפ"י שהרלב"ח לא הזכיר את הגירסא המוטעה, הרי קרוב לוודאי שהיא הגירסא שהזכיר מהר"י בי רב: 19 בשו"ת שלו סי' נ"א. ועיין מ"ש מרן בכ"מ במקומו. יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר, ואומר שלא זכר הרב ז"ל נתינת האור בחלוקה הב'. וגירסא זו נמצאת באמת בר"מ כ"י רבינוביץ על קלף: ובא אחד ונתן את התבלין, ובא אחד ונתן את העצים על האור, ובא אחד והגיס שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל. ולא נזכר שם נתינת אור. ואין ספק שגירסא משובשת היא, כמו שכתב מהר"י בי רב שם. ובמעשה רוקח על הר"מ שם כותב: "שוב זימן השי"ת לידי נוסחא אחרינא כתיב' יד משנת הקס"ב, וכתוב בו שלשה האחרוני' בלבד חייבים". ונוסחא זו היא נוחה יותר מדאי להיות אמיתית, אחרי שלא נמצא לה סמך בשום כת"י אחר. ובכ"מ שם סה"ד כותב: "והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא, ובא אחר ונתן את העצים, ובא אחר ונתן את האור, ולגירסא זו ניחא שאין חיוב כ"א בב' האחרונים בלבד, דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו, מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא". וכוונת רבינו שאין הנוסחא מכוונת עם לשון הגמרא שלא נזכר שם בפירוש חיוב המגיס, אבל לעצם ההלכה אין סתירה מן הבבלי לנוסחא זו שהביא. 20 עיין לעיל שם בשו"ת מהר"י בי רב הנ"ל. ועיין מ"ש בשו"ת חיים שאל הנ"ל (לעיל הע' 18). ולא עוד אלא שבכי"ל כאן גורס: ואחד נותן את התבלין, ואחד נותן את העצים ואחד נותן את האור ובא אחר והרגים (צ"ל: והיגיס) שנים אחרונים חייבין. ואעפ"י שיש שם השמטה, ונשמט ע"י הדומות מ"נותן את התבלין" שברישא עד "נותן את התבלין" שבסיפא, מ"מ אנו רואים ברור שאף בכי"ל היתה הגירסא בסיפא נתינת עצים ואח"כ נתינת אור כבר"מ מוגה שהביא מרן. ברם אף כאן כי"ל הוא יחיד בין הנוסחאות של התוספתא כשם שגירסת הספר המוגה היא יחידה בנוסחאות הר"מ, ואף היא נוחה יותר מדאי, כדי לקבל אותה נגד רוב הנוסחאות. ולא עוד אחרי שראינו לעיל (ד"ה ובשו"ת הרלב"ח) שבכ"י עתיקים של הר"מ נשמטה הבבא של נתינת אור, הרי מסתבר שהמשלים השלים אותה ע"פ הסברא. ולפיכך נראה שאין לזוז כאן מרוב הנוסחאות בתוספתא שהן רוב הנוסחאות של הר"מ. ובוודאי שפשוטה של לשון הר"מ משמעה שכולם חייבים כאן משום מבשל, וברישא שכולם היו בעצה אחת להשתתף בבשול, וכל אחד עשה מלאכה, והכינו את הבישול כסדר הרגיל, כולם חייבים משום מבשל, 21 כמו שפירש בשו"ת מהר"י קורקס (שפרסם החיד"א בסוף ספרו חיים שאל ח"ב ד' ליוורנו, חידושי סופרים, ל"ג ע"א ואילך) סי' ו', עיי"ש שבאר את שיטת הר"מ באריכות, ועיין גם בשו"ת מהר"י בי רב סי' נ"א הנ"ל ובשו"ת הרלב"ח סי' כ"א הנ"ל ובצפנת פענח על הר"מ במקומו. אבל בסיפא הרי הראשונים לא עשו כלום ואינו חייב אלא המניח את העצים על האור והמגיס, אבל המביא את הגחלת פטור, מפני שסופה ליכבות. 22 עיין ב"ק פ"ו מ"ד. ובעל מרכבת המשנה בסה"ד הסיק: "דכי היכי דמפרשים הא דקאמר בגמרא האחרון חייב, ר"ל האחרון שבבישול, ולא קחשיב המגיס, אע"ג דבודאי ההגסה אחרי נתינת האור, דאין עניין להגסה כלל קודם נתינת האור וכו', 23 עיי"ש בשו"ת מהר"י בי רב הנ"ל. וא"כ בהכרח שנים חייבים דהיינו הנותן האור והמגיס, ואפ"ה נקיט בברייתא לשון האחרון חייב, שר"ל האחרון שבבישול חוץ מן המגיס, שהוא אח"כ כשתתחמם הקדרה, דאז חייב על ההגסה, וזה רמזה התוספתא ובא אחר והגיס, וא"כ פשוט נמי דמ"ש רבינו שנים האחרונים חייבים, ר"ל האחרונים שבבישול, דהיינו הנותן את האור והנותן את העצים, חוץ מן המגיס". ועיין בשו"ת הרשד"ם או"ח סי' ג' (ג' ע"ג) שדחה את דברי הרלב"ח, ופירש שהר"מ עוסק כאן רק בחיוב משום מבשל, ולפיכך חייבים רק שני האחרונים, אבל מי שנותן את האור בלי עצים פטור משום מבשל, אבל חייב משום מבעיר. אבל מסתבר כפירוש הרלב"ח ומהר"י בי רב. וכל המפרשים נדחקו מאד ליישב את דברי הר"מ גם ע"פ הבבלי שהעמידו שם את הרישא בקדירה חדשה (עיין מ"ש לעיל שו' 17, ואחד נותן את הקדירה), אבל לא זכיתי להתחוור בדבריהם.