תוספתא כפשוטה על שבת יג:יד

161. ספינה הבאה בים אין עולין מתוכה וכו'. ראבי"ה סוף סי' שפ"ה, עמ' 416, ושו"ת מהר"מ אלשקר ריש סי' ק"ח בשם התוספתא. 59 ושם: בתוספתא פרק י"ב. ובשבה"ל השלם סי' קי"א, מ"ב ע"א: תנו רבנן ספינה הבאה בים אין עולין מתוכה ליישוב וכו', עיי"ש שמעתיק את כל הברייתא. ומכיוון שאין דרכם של הראשונים בני זמנו של בעל שבה"ל להעתיק מן התוספתא ולפתוח בת"ר (מבלי להזכיר את המקור), הרי קרוב לוודאי בעיני שהרב העתיק מחבוריהן של גאונים שנהגו כן בהעתקות מן התוספתא, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8 ואילך. ואשר לעצם ההלכה הרי התוספתא סתמה את דבריה ופסקה שאין יורדין מן הספינה שבאה מחוץ לתחום לפני חשיכה אפילו אינה גוששת. וכן פסקו כמה מן הגאונים 60 עיין ס' העתים, עמ' 51, ס' המעשים לבני א"י בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 14, ועיי"ש בהערות מהרי"ן אפשטין, עמ' 144. אף לפי הבבלי. 61 עירובין מ"ג א', מפני שהיא בעיא דלא איפשיטא. ועיין בטאו"ח ס' ת"ד. אבל עיין בב"י ובב"ה שם ובשו"ת מהר"מ אלשקר שהזכרנו בפנים. וכבר אמרנו לעיל, הערה 51, שנראה מן הירושלמי שלא ידעו שם כלל את ההלכה שאין תחומין למעלה מעשרה.

262. מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו'. משנה עירובין פ"ד מ"ב. ועיין במשנתנו כאן ספט"ז.

363. מה אנו לירד וכו'. פירשו בירושלמי עירובין פ"ד ה"ב, כ"א ע"ד, שהנמל לא היה מוקף מחיצות כדין, ולפיכך אם באו לתחום משחשיכה, אסור להם לרדת. אבל אם היה הנמל מוקף מחיצות לבית דירה היה מותר לרדת אפילו אם באו לתחום משחשיכה לשיטת ר"ג בדין נתנהו גוים בדיר וסהר שבמשנת עירובין רפ"ד שם. ועיין בראשונים שציינתי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 282 ואילך. ועיין בתשובת ר' אפרים בראבי"ה סי' שפ"ו, ח"א, עמ' 418 ועמ' 421 ואילך, ובהערות שם. ועיין בב"י טאו"ח סי' ת"ו ובב"ח שם.

464. אלא נטרפה הספינה פעמים הרבה. וכע"ז גם בשבה"ל ושו"ת מהר"מ אלשקר הנ"ל. וכתב בח"ד: "בא ליתן טעם למה נתאחרו כ"כ מליכנס לנמל, והרי היו בתוך התחום מבעוד יום, וקאמר שהיה זה מחמת שנטרפה הספינה פעמים הרבה ברוח סערה. ולמדנו מזה שאם כבר נכנסו מבעוד יום לתוך התחום, אלא שאח"כ אירע רוח סערה שדחף הספינה לחוץ, ושוב נהפך הרוח וחזרו ליכנס מותרין, כאילו לא יצאו, וכההיא דתנן התם (עירובין פ"ד מ"א) החזירוהו כאילו לא יצא". וכוונת הרב לקיים בזה את פסק הרמ"א (בשם האו"ז) באו"ח סי' ת"ה ס"ק ה'. ודברי האו"ז הם בח"ב סי' קמ"ו, ל"ט ע"ג. ובמשנת עירובין רפ"ד: מעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים וכו', פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה, אמרו לו לרבן גמליאל, מה אנו לירד וכו'. ופירש במאירי שם (מ"א ב'): מעשה שבאו וכו', והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצאו שקנו שביתה ביבשה, ובאה רוח גדולה ורחקה את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום וכו'. והנה עצם פירוש רבינו במשנה שהרוח הטריפה את הספינה, ונתרחקו לתוך הים הוא לפי משמעות לשון המשנה, ולפ"ז שני המעשים שבמשנה אינם אלא אחד (כפי שמוכח מן התוספתא כאן), אלא שנשנו בסיגנון שתי הלכות, ורבי קבע את שתי המשניות בסיגנונן. 62 ולפ"ז מה שאמרו בברייתא שבבבלי עירובין מ"ג א': כל אותו היום ישבו ודנו בדבר וכו', אין פירושו שישבו בספינה, אלא ישבו ודנו בדבר באותה שבת. ובירושלמי שם פ"ד ה"א, כ"א ע"ד: כל היום היו דנין אילו כנגד אילו וכו'. וצ"ע בדבר.

565. עשה גוי סקלא. בד: סיקלא. ובכי"ל ובקג"נ: סקאלה. ובשבה"ל הנ"ל: אסקלא. 63 בס' המעשים שפרסם יעקב מאן בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 14: אם יהיה שם אפקני מן הספינה וכו', אם יהיה שם אסקני (=אסקלי בהחלפת למי"ד ונו"ן, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47), כעין הגהת מהרי"ן אפשטין בתרביץ שם, סוף עמ' 143. ובשו"ת מהר"מ אלשקר הנ"ל: אסכלא. ובשו"ת ר"א בן הר"מ סי' נ"ח, הוצ' הרא"ח פריימן, עמ' 57: והאסכלה אם נמתחה בשביל גוים מותר ליהודי לירד. ובכי"ע כאן, וכן במשנתנו ספט"ז: כבש. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', ד"ו מ"ה ע"ב: ואסכלא זהו מקום שעושים לירד בו מן הגדולה אל הקטנה, כדגרסינן (במשנתנו הנ"ל) עשה גוי כבש לירד בו, יעשה 64 צ"ל: ועשה, כלומר בתוספתא גרסינן וכו', כפירוש בעל ההגהות בד' ווין, מ"ז ע"א. אסכלה לירד בו. ועיין מ"ש בתס"ר ה"ב, עמ' 138 (לב"ב רפ"ד). ובכי"ע כאן תרגמו סקלא (σκάλα scala), כבש, ועיין מ"ש על תרגומים ממין זה (בנוסחאות שונות) בתרביץ ש"כ, עמ' 112 ואילך.

665-66. הואיל ולא בפנינו עשאו. וכע"ז בכל נוסחאות התוספתא, ובשבה"ל ובשו"ת מהר"מ אלשקר הנ"ל. וכ"ה בבבלי כאן קכ"ב א'. ופירשו בתוספות שם ד"ה אמר (לשיטת אביי) שאם עשה בפני רבן גמליאל היה אסור, מפני שנראה שנעשה לכבוד החשוב שבנוסעים, לכבוד הנשיא. אבל רבא בבבלי שם מגיה בתוספתא: הואיל ועשאו נרד בו. והוא מפני שרבא סובר הואיל והגוי עצמו זקוק לכבש, והואיל ונר לאחד נר למאה, מותר אפילו עשאו בפניו. ובירושלמי ספט"ז, ט"ו סע"ד, גורס: הואיל ולא בשבילנו עשה מותרין וכו'. ועיין לעיל שם בירושלמי ובראשונים שציין באהצו"י שם, עמ' 151, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 198. ועיין מ"ש לעיל, שו' 55–56, ד"ה ברם בבבלי.