תוספתא כפשוטה על שבת יד:ב

1מטה שנשברה וכו'. במשנתנו פי"ז מ"ה: כל הכלים הנטלין בשבת שבריהן נטלין, 7 כ"ה ברוב הנוסחאות. ולפנינו בבבלי, וכן במשניות בדפוסים המאוחרים: נטלין עמהן. ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי ערבה לכסות בהן את פי החבית וכו', ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן, שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה וכו', כלהלן שו' 32 ואילך. והברייתא שלנו כת"ק, וכן פסק הר"מ בפכ"ה מה' שבת הי"ב. 8 אלא שבדפוסים שלפנינו: שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתן. והנכון כנוסחאות שלשה כ"י ובתוכן כת"י רבינוביץ על קלף, וכן במעשה רוקח בשם כת"י: מעין מלאכה.

28-9. היא ושבריה וכו'. כלומר, עיקר המטה והשברים שפירשו ממנה, עיין מ"ש להלן שו' 10, ד"ה היא ושבריה.

39. טרקוש שנשבר וכו'. בד: מרקוש וכו', וברור שצ"ל: טרקוש. ובכי"ע: תרקוש וכו'. ובכי"ל: תרקיש וכו'. ובערוך ערך תרקוש: בתוספת שבת בפרק בראשונה תרקוש שנשבר הוא ושבריו ניטלין בשבת. וכנראה שתרקוש, טרקוש, הוא דרגש, כדעתו של לעף, עיין תס"ר ח"ג, עמ' 73. ועיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 65, הערה 4, ובשנו"ס לב"ר פס"ח, סוף עמ' 786.

410. מגופת חבית שנשברה וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ד, י"א ע"ב, בבלי קכ"ד ב', וי"ר פט"ו, ד', הוצ' הר"מ מרגליות, עמ' ש"ל.

5היא ושבריה וכו'. פירש"י: היא המגופה. ושבריה של חבית וכו'. ובחידושים המיוחסים להר"ן שם: ושבריה של חבית, או של המגופה. ועיין מ"ש לעיל שו' 8–9, ד"ה היא ושבריה.

610-11. ולא יספות שבר ולא יסמוך בה כרעי המטה ולא יכסה בה וכו'. בד: ולא יספות ממנה שבר לא לסמו' בה כרעי מטה ולא לכסות וכו'. ובכי"ע: לא יספות הימנה לסמוך בה כרעי המיטה ולכסות בה וכו'. וכע"ז בכי"ל. ובבבלי הנ"ל: ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה וכו'. ובכ"י אוקספורד שם: 9 עיין דק"ס, עמ' 283, הע' פ'. ואל יסמוך בה וכו', והוא כגי' כי"ו כאן. ומן הלשון "בה" שבכל נוסחאות התוספתא, ורוב נוסחאות הבבלי (בירושלמי ובוי"ר חסרה בבא זו), מוכח שלא בשבר עסיקינן אלא במגופה עצמה. 10 אבל אפשר שהלשון "בה" הוא באשגרה מלשון הברייתא בבבלי מ"ג א', ביצה ג' ב', ד' א'. ועיין ע"ז ל"ב א'. ובבא זו מוסיפה שאם המגופה נשתברה באופן כזה שאינה ראויה לכלום, אל יחתוך (או יתלוש, כלשון הר"מ) ממנה שבר כדי לתקנה לסמוך בה כרעי המטה וכו'. וטעם האיסור הוא מפני שהוא מתקן כלי, כפירוש רש"י ורוב הראשונים, 11 ועיין ביצה פ"ד מ"ה, אלא שם כנראה התיקון הוא בשבר שפירש, וכאן התיקון הוא באב שממנו פירש השבר. והתיקון הוא, לפי פירושנו, במגופה עצמה שאין עליה תואר כלי כלל בלי התיקון. ולפי זה אפשר לפרש גם את הגירסא שלפנינו בתוספתא וגירסת כי"א בבבלי, והיינו שלא יספות שבר מן המגופה כדי לתת לה תואר כלי (שתהא ראויה לכסות בה מבלי חשש שיפצע את ידיו בשעת הכיסוי), ולא יסמוך בה כרעי המטה וכו', אפילו אם לא ספת ממנה, מפני שאין לה תואר כלי כלל, ודינה כעצים וכאבנים. אבל מדברי הר"מ בפכ"ו מה' שבת ה"ג מוכח שפירש שהכוונה היא שלא יסמוך בשבר את כרעי המטה וכו'. וכן מפורש במאירי במקומו. וכן בה"ג ד"ב, עמ' 97: ולא ישפות ממנה שבר 12 בה"ג ד"ו סוף ה' שבת, כ"ב ע"ב: וסופת ממנה שבר לכסות בה את הכלי וכו'. ואם אין כאן שיבוש, הפירוש הוא שסופת באקראי, כזה שסופת באבטיח ואינו מדקדק בצורת החתיכה, ואין כאן מתקן מנא. ועיין במרכבת המשנה פכ"ו מה' שבת ה"ג, ומ"ש בט"ז סי' ש"ח, אות ה'. לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. ולפ"ז בשבר עסיקינן, והגירסא הנכונה היא איפוא בכי"ע ובכי"ל שלא יספות הימנה (כלומר, חתיכה) כדי לסמוך בה וכו'.

711. זרקה לאשפה וכו'. ירושלמי, בבלי ווי"ר הנ"ל. ונתבאר שם בבבלי שלא נאסרה אלא דווקא אם זרקה בערב שבת, אבל אם זרקה בשבת מותרת, ודינה כבגד שזרקו בשבת. ומתוך הירושלמי הנ"ל משמע שהטעם הוא מפני שאינה מן המוכן, 13 וקושיית הבבלי "אלא מעתה זרק ליה לגלימיה ה"נ דאסור" היא לפי ההוה אמינא שבזרקה בשבת עסיקינן, ובעל כרחינו הטעם הוא מפני שדחה אותה בידים, ולפיכך שאלו מה ששאלו. וטעם זה אינו אלא בשברים, או במטליות, אבל בבגד בטלה דעתו אצל כל אדם, ואפילו באשפה מן המוכן הוא. וכנראה שכן פירשו בתוספות קכ"ה א' ד"ה אם זרקה ובחי' הרמב"ן קכ"ד סע"ב. ועיין במאירי שם. אבל בחידושים המיוחסים להר"ן שם לא פירש כן, ועיין בהגהות מלוא הרועים שם.