תוספתא כפשוטה על שבת יז:ד

19-10. השושבינין וכל בני חופה מפייסין על מנותיהן שאם הותירו מחזירין אותן לשידה. במשנתנו פכ"ג מ"ב: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ובבבלי קמ"ט ב' החסירו את המשנה, אבל לפי מסקנת הבבלי בב"מ ע"ה א' המשנה מתפרשת כמו שהיא, וכן משמע מדברי הרי"ף שלא הביא את האוקימתא שבתלמוד כאן, ועיין בטאו"ח סוף סי' שכ"ב ובב"י ובב"ח שם. ולכאורה משמע מסתימת לשון הברייתא כאן ששושבינין מפייסין (מטילין גורלות) אפילו אם נוטלין מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שיש כאן מנות מספיקות בשביל כולן, ואם נוטלין מנה גדולה והותירו, אין מוליכים את השאר לביתם (עיין ביצה פ"ה מ"ז) אלא מחזירים לשידה, ונמצא שמתחילה לא זכו בכל המנה, ואין כאן לא משחק בקוביא ולא מקח וממכר. ומשמע קצת שבסעודת השושבינין ובני החופה 6 השושבינין הם, כנראה, מרעי החתן המטפלים בחופה (παράνυμφοι), ובני החופה הם הקרובים ואוהבי החתן, בני גנונא (οἱ νἱοὶ τοῦ νυμφῶνος), שאוכלים ושותים כל הסעודות בבית החופה, עיין לעיל ברכות פ"ב ה"י, עמ' 8, ירוש' סוכה פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א, בבלי שם כ"ה ב', ומ"ש הרחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ה, אות ב'. היו המנות בשפע, אלא שמסעודה זו לא היו מוליכים לבתיהם, 7 כלומר מנות, שהגישו להם בסעודה זו. ועיין להלן ביצה פ"ד ה"י, שו' 46, ומש"ש. ובצפנת פענח פכ"ג מה' שבת הי"ז ופ"ו מה' נדרים ה"ט העיר על הבבלי בנדרים מ"א ב' (על המשנה בנדרים שם בעניין המדיר הנאה מחבירו: ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי, אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר): א"ר יוסי בר' חנינא מן התמחוי החוזר לבעה"ב. ומכיוון שעיקר הפירוש הוא בירושלמי שם (פ"ד ה"ד, ל"ח רע"ד), והמפרשים נתלבטו בו, נעתיק אותו כאן ונפרש אותו. וכ"ה שם: מהו תמחוי החוזר ? תמן אמרין פיסגתא. 8 במגדל עוז פ"ו מה' נדרים ה"ט: פסגתא. ונ"ל קרוב מאד שצ"ל: פסנתא, ὀψήνατα כלומר ὀψήματα והיינו מאכלים המגרים והמעורים את התיאבון. ולא היו אוכלים מהם אלא מעט, ואינו מהנה את חבירו במה ששייר. ושיטת רבנן דתמן בתמחוי החוזר היא כשיטתם בכוס החוזר, עיין להלן. רבנין דהכא אמרין תמחוי שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. תני מן הכוס החוזר. אי זהו כוס החוזר ? תמן אמרין קונדיטון. 9 conditum יין חד, כמפורש בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 454, שו' 27–28. ואף ממנו אין שותים הרבה, כפירוש הראב"ד בפ"ו מה' נדרים ה"ט, והוא מתאים לתמחוי החוזר, עיין מ"ש לעיל, הע' 8. רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס 10 בראב"ד ובמגדל עוז הנ"ל (לעיל הע' 9, והע' 8): מסוירוס. וברשב"א נדרים מ"א ב': מי סויכוס. ומתוך העניין מוכח שדברו בכלי. ושמא הכוונה ל־missorium, μισσούριον עיין במלונו של סופוקליס ערך υινσούριον , ובמלונו של Du Cange ליונית של ימי הבינים ערך υινσόριον וקדחין 11 כ"ה בראב"ד, רשב"א ומגדל עוז הנ"ל (ובהוצאות בד"י: וקרחין), ופירושו ושואבים, עיין מ"ש להלן שקלים פ"ב שו' 60–61. ושתיין ומחזירין. ומכאן משמע שכן היה המנהג בא"י. ועיין בראשונים הנ"ל (לעיל הערה 11), בר"מ שם, במאירי שם מ"א ב' ובשטמ"ק ל"ח ב' מ"ש בעניין תמחוי החוזר.

210-11. מפיס אדם את ארחיו ואורחיו מפייסין זה עם זה כדי שיטול חלקו תחלה וכו'. במשנתנו הנ"ל: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו וכו'. ואמרו עליה בבבלי (קמ"ט א'): עם בניו ועם בני ביתו אין, ועם אחר לא, מאי טעמא כדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה וכו'. ופירש בשטמ"ק ב"מ ע"ה א': בני אדם שעשו סיבולת, והוציא כל אחד דינר וקנו ממנו מאכל ואוכלין ביחד, אם מדקדקין זה על זה שלא יאכל ולא ישתה ולא יטול אחד יתר על חבירו וכו' (עיין להלן פסחים פ"ז, שו' 42, ובמקבילות). ולפי פירוש זה אורחים שאוכלים משל בעל הבית דינם כבני בית. ועיין מהר"ם שיף בב"מ שם.

311-12. לא שיטול חלקו ושל חבירו. כנראה שמדברים כאן במאכלים יקרים שבאו בתוך הסעודה ולא היו בהם בכדי סיפוק לכל האורחים, והיו מטילים גורלות על החלקים, ואסרו לעשות כן, שיטול את חלקו וחלק חבירו, אבל מותר להטיל גורלות על מי שיקח תחילה.