תוספתא כפשוטה על שבת ב:ה

119. אמ' ר' יהודה כשהיינו שרוין וכו'. בבלי כ"ט ב'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר 32 עיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, סוף עמ' שמ"ד ואילך. בשביל שתהא מנטפת (כלומר, לתוך הנר), אפילו היא של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר מתחילה מותר. והנידון הוא בתחבולה שעושה אדם בשביל שבת גרידא, כדי שהנר ישהא להדליק, עיין גנזי שכטר ח"א, עמ' 6. ובבבלי כ"ט ב' פירשו שהטעם הוא שמא יסתפק בשבת מן השמן שבשפופרת ונמצא מכבה. אבל בירושלמי שם שאלו: למה משום שלא התחיל בכל טיפה וטיפה, או שמא ישכח ויערה. 33 אף "יערה" שבירושלמי פירושו שמא יערה ממנו לכלי אחר ויסתפק ממנו, ולא כפירושו של בעל פ"מ שהכוונה שמא יערה ממנה על הנר ונמצא מדליק, שהרי לפי פירוש זה קשה לבאר "ואפילו הוא של חרס", עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן פי"א, שו' 11, ד"ה ונחלקו. ונראה שהירושלמי מסתפק בפירוש המאמר "אפילו היא של חרס" אם כוונתו שאפילו אם השפופרת היא של חרס, שהשמן נמאס בתוכה, ואין כל חשש שמא יסתפק ממנו, מ"מ אסור, מפני שלא התחיל בכל טיפה וטיפה, או שהכוונה היא שאפילו בחרס יש לחשוש שמא יסתפק ממנו, והאיסור הוא שמא יערה, כפירוש הבבלי. ואם הוא כלי אחד, שהוא חלק מן הנר, אין בו לא משום חשש שמא יערה ולא משום שלא התחיל, עיי"ש בירושלמי. ועיין מ"ש להלן ד"ה ולא אמר. ובכי"ע חסרה המלה "כשהיינו", עיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה היו.

2בעלית בית נתזה וכו'. כנראה שלמדו שם בשעת השמד, עיין ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ו, כ"א ע"ב, 34 ובמקבילה בשביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"א, ובבלי סנהדרין ע"ד א'. ובפסיקתא רבתי פי"ג, נ"ה ע"א. ועיין מ"ש ר"ש קליין בישורון של וואהלגימוטה ח"א (1918), עמ' 526 ואילך. 35 בבבלי קידושין מ' ב': וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד וכו'. אבל הגירסא הנכונה היא בהגדות התלמוד שם (נ"ו ע"ג): בעליית בית ארזא בלוד וכו', ובמקבילות (ספרי עקב פיס' מ"א ובירושלמי ובמדרשים, עיין בהערות ר"א פינקלשטין שם, עמ' 85): בית עריס (ארים, אריס). ואין אריס אלא Ares (כהכרעת ר"ע לעף בישורון, שהזכרנו בפנים, עמ' 535), והוא עריס (עיין גם במה"ג שמות, עמ' 211, שהעתיק מן הבבלי), הוא אריס, הוא ארזא. ובחנם חזר בו קליין בתרביץ ש"א ס"ב, עמ' 133, מפירושו של לעף שקבל אותו בישורון הנ"ל.

3היו נוקבין. עיין בשנו"ס. ומצבע הדיו וצורת האות נראה שאף בכי"ע נוספה הוי"ו אח"כ, ולפ"ז הפירוש שם: שרויין וכו' היו נוקבין.

421. ולא אמר אחד מהן דבר. בבבלי מסיים: אמרו לו משם ראיה שאני בית נתזה דזריזין הן. אבל גם בכי"מ חסר כ"ז. 36 בכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס, עמ' 54, הערה נ'): משם ראיה מפני שניתזא זהיר היה, וכע"ז אף בר"ח. ובחנם הגיהו שם. וכן כנראה חסר לפני הר"מ, עיין בפיה"מ. וכן לא היה לפני הירושלמי, שהרי מתשובה זו מוכח שטעם האיסור הוא משום שמא ישכח ויערה, ולא משום שלא הותחל בכל טיפה (עיין מ"ש לעיל שו' 19 סד"ה אבל), כפי שהעיר לנכון באו"ש פ"ה מה' שבת הי"ג ד"ה אבל.