תוספתא כפשוטה על שבת ב:ז

1נותנין טיט וחרסית וכו'. בבבלי ס"ז ב' הסדר מהופך (כלומר, הסיפא לפני הרישא): ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק. ופירש"י: טיט וחרסית מצננין את השמן ואינו דולק מהר. וכן פירש הירושלמי (פ"ד ה"א, ו' ע"ד) את משנת שבת (פכ"ג מ"ה) "מטילין אותו על החול בשביל שימתין": ההן חלה וכו', ומיצן צוננה, כלומר החול ההוא וכו' מיצן את הצונן, ועיין דק"ס, עמ' 365 הע' פ'. ואשר לחרסית פירשו בירושלמי: 37 פ"ח רה"ד, י"א ע"ב, ומע"ש רפ"ה, נ"ה ע"ד. חרסית חוורה, כלומר טיט לבן, גיפסוס. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 520. ובר"ח כאן כ"ט ב': תנא נותנין טיט או חרסית תחת [הנר], או גרגיר מלח, או גריס של פול, ע"ש מבעוד יום ע"פ הנר להיות שוהה. והעתיק ע"פ התוספתא בגירסא קרובה לכי"ע. והלכה זו (נותנין טיט וכו') לא מצאתי בשום פוסק. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

223-24. נותנין גרגר של מלח וכו'. הלכה זו נשמטה לפנינו בט"ס ע"י הדומות, וישנה בד, בכי"ע ובכי"ל. וכן היתה בתוספתא לפני הר"ח הנ"ל ולפני בעל המגיד משנה בפ"ה מה' שבת ה"ז. ובבבלי הנ"ל: תנו רבנן נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק. ופי' בערוך (ערך בול): בתוך נר של שמן העכור מערב שבת בשביל שיצלל ויאיר בשבת, וליכא איסור. ובר"מ פ"ה הנ"ל: נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת שיהיה דולק בליל שבת. ומתוך לשון הר"מ ברור (בגמרא לא נזכר "גריס של פול") שפסק ע"פ התוספתא. אבל בטאו"ח סי' רס"ד העתיק בשם הר"מ: כדי שיהא דולק יפה בשבת. ובתוספתא כאן מפורש: כדי שיהא שוהה ודולק, וכן מוכח מתוך כל העניין כאן שהתחבולה היא כדי שידלק הרבה זמן ולא שידלק יפה. אבל מלשון הבבלי הנ"ל משמע כפירוש הערוך הנ"ל והטור. ברם רש"י כתב: בשביל שתאיר ותדליק, שאין זה ניחוש, אלא מסייע ממש,שהמלח צולל את השמן (עיין בטיו"ד סי' ע"ו) וימשך אחר הפתילה. 38 כנראה שהמלח שומר אף על הפתילה ומחזק אותה שלא תכלה במהירות. ופירוש רש"י מוכרח מתוך כל העניין שם, שאם לא כן מה עניין הברייתא לשם. ובתוספתא כאן ברור שמחמת הלכות שבת אתינן עלה, כפי שהעירו לנכון בח"ד ובתכ"מ כאן. וכתב בח"ד: ויש לומר דלשני העניינים נשנית. ונ"ל שכן היא האמת, שהרי כן מתאר הירודוט (ס"ב סי' ס"ב) את חג האורים של עבודה זרה המצרית: בליל הקרבן הרבה נרות דולקים בחוץ על יד בתיהם. הנרות הללו מלאים שמן ומלח וכו' והם דולקים כל הלילה. 39 עיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד סוף עמ' שס"ב ואילך. לחגיגה זו הם קוראים דליקת הנרות (λυχνοκαΐη). ואפשר שמטעם זה אמרו החכמים שמותר לתת מלח בשמן בהדלקת הנרות של שבת ואין בו משום דרכי האמורי של הע"ז המצרית, מפני שאין כאן ניחוש אלא מסייע ממש. ובתוספתא כאן הוסיפו על משנתנו 40 פ"ב מ"ד, שאסרה להשהות את ההדלקה, ע"י שפופרת של ביצה מלאה שמן וע"י נתינת קערה של שמן בצד הנר. תחבולות של היתר להשהות את ההדלקה. ועיין מ"ש להלן פ"ו הט"ו, שו' 34–35, ד"ה וכנראה. ועיין מ"ש להלן.

325. מעלין בדיופי ומטיפין מן הארק לחולה בשבת. בד: מן האדק וכו', בכי"ע: מן הערק מן אַדַק וכו' (ויש כאן ערבוביא של שתי נוסחאות), ובכי"ל: מן הערק וכו'. ובירושלמי (עירובין פ"י הי"ג, כ"ו ע"ד): תני מעלים בדיוביט ומוסיפין (צ"ל: ומטיפין) בעדק לחולה בשבת. מעלין בדיוביט . משתמיהה. מטיפין בעדק. אית דבעי מימר עיררה, אית דבעי מימר קוקניתה. ובבבלי (עירובין ק"ד א'): מעלין בדיופי ומטיפין מיארק (עיין דק"ס שם וס' העתים, עמ' 145) לחולה בשבת וכו'. וברש"י שבת פ' ב' ד"ה אנדיפא: כדתניא מעלין בדיופי ובתוספתא גר' באנדיפי. נברר מתחילה את הכלים שהוזכרו כאן. הגירסא בדיופי שבתוספתא 41 בטופס שהיה לפני הסופר של התוספתא שממנה העתיק רש"י נשתבש "באנדיפי" מן "באודיפי", עיין דק"ס עירובין, עמ' 411, הערה ד'. ושבבבלי היא ע"פ האטימולוגיה העממית דיופי - שתי פיות. גירסת הירושלמי "בדיוביט" נראית יותר מקורית, והכוונה לסיפון, διαβήτης, כפירוש בעל כתר כהונה: דיובט בלשון יון הוא סיפון (σίφων). ודיוביט זה היה באמת צינור כפוף שהיו מכניסים את קצהו האחד בחבית של יין והיו מוצצים את האויר מצד השני, וע"י לחץ האויר החיצוני היה הנוזל עובר מחבית לחבית, כפירוש הגאונים ורש"י בבבלי עירובין שם. 42 עיין אוה"ג, עמ' 79 ועמ' 104, ובתוספות הערוך השלם של קרויס ערך דיופי. ואשר לארק (אדק, עדק) הוא כלי שיש לו נקבים בקרקעיתו, וכשהמים נוטפים ממנו על מתכת (או אבן) הם משמיעים קול. 43 עיין באוה"ג הנ"ל. ומוכח מתוך הבבלי (וכן משמע בירושלמי שהעתקנו לעיל) שבכלי זה היו משתמשים בכדי להעיר בקול רעש המים את הישן וגם ליישן את החולה בקול זמזום המים. ולעניין ההלכה נחלקו עולא ורבה בבבלי שם, ולעולא כל השמעת קול אסור בשבת, ולרבה לא אסרו אלא דווקא קול של שיר. והעמידו את הברייתא שלנו לרבה בחולה שהוא ער והתירו להשתמש באדק כדי ליישן אותו בקול הזמזום, אבל להעיר בקול רעש המים הרי מותר לעשות כן אף לבריא. ולעולא אין חילוק בין קול רעש ובין קול שיר ובשניהם אסור לבריא ומותר לחולה. וזו היא שיטת הירושלמי בביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א. וכמה מן הראשונים סמכו להלכה על הירושלמי שמכריע על שיטת עולא נחותא (עיין בר"ח ביצה ל"ז רע"א ועוד). והרי"ף בסוף עירובין חלק עליהם (עיין באהצו"י ביצה, עמ' 43 ואילך), ופוסק כרבה שלא אסרו אלא השמעת קול שיר. ובתכ"מ הביא מן התוספתא כאן ראייה לשיטת הרי"ף (עיין גם בעיטור בכורים כאן), שהרי הברייתא שלנו משלימה את משנתנו (פ"ב מ"ה) "מפני החולה שיישן פטור". ומכאן שאנו מדברים ביישון החולה בקול זמזום המים, כמו שתרגמה רבה בעירובין הנ"ל. ובוודאי שצדק הרב בעל תכ"מ שמכאן מוכח שתירוץ רבה בבבלי אינו דיחוי בעלמא, אלא שהברייתא באמת עוסקת בכגון דא, אבל פשיטא שאין ממנה ראייה לעצם הדין שהשמעת קול בעלמא מותר אף לבריא. ולעצם העניין כשנעיין בבבלי ובירושלמי סוף עירובין נראה שהבבלי הביא את הברייתא שלנו על הפיסקא "ממלאין מבור הגולה" שרצו לפרשה (שם ק"ד סע"א) שהאיסור הוא משום אולודי קלא, אבל הירושלמי הביאה על הפיסקא שלעיל שם "בוזקין מלח על גבי כבש", ואח"כ הביא את התוספתא "חצר שירדו בה גשמים וכו' ", שאף הבבלי שם הביאה על פיסקא זו, עיי"ש. והטעם הוא שלשיטת בני א"י אסור להשמיע קול בשבת לא מחמת גזירה שמא יתקן כלי שיר, אלא שהיא שבות לעצמה, כמו שאמרו שם בסוף עירובין: משביתה אחת למדו כמה שביתות, והעיקר הוא שלא יעשה כמו שעושה בחול, עיי"ש בירושלמי ומ"ש להלן פי"ז סהכ"ה ד"ה כדרך שעושה בחול. ואף כאן נ"ל שכל הברייתא הוא עניין אחד, והוא שבחול היו מעלין המים ממטה למעלה בדיוביט (בדיופי) לתוך הארק כדי שיטיף טפות טפות, ואסרו לעשות כן בשבת, אבל התירו לעשות כן לחולה כדי שיישן. 44 עיין מ"ש פרויס בספרו Biblisch-Talmudische Medizin עמ' 155. וכן נהגו הקדמונים 45 וכן כתב A.Trallianus (חי במאה הששית למספר שלהם) בפרק על הדירה של החולה (הוצ' Puschmann ח"א, עמ' 361) שראוי להריק מים מכלי אחד לשני כדי שהשאון החדגוני של המים הנופלים יטיל שינה על החולה. וציין לו פרויס הנ"ל. להריק מים מכלי אל כלי, כדי שהזמזום המונוטוני יפיל שנה על החולה. 46 ο γαρ μέτριος τοῦ ϋδατος ψόφος καί ϋπνον προκλεϊται