תוספתא כפשוטה על שבת ד:א

11. הסוס והפרד והדלובקס וכו'. במשנתנו רפ"ה: במה בהמה יוצאה, ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחטם, ולובדקיס בפרומביא, וסוס בשיר וכו'. ופירש"י: לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא, ולא הוי משוי, ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי. ומתוך הכלים שנשנו במשנתנו החטם ("זממא דפרזלא") הוא המשמר ביותר, ואחריו באה הפרומביא 1 φορβέα, וקושרים בה את הסוס לאבוס, ומושכים בה את הסוסים והחמורים, עיין במלונות היונים בערך מלה זו. (עיין בבלי נ"ב א'), ואחריה בא השיר 2 זו היא דעת הר"מ בפ"כ מה' שבת ה"ח והרמב"ן במלחמות רפ"ה. אבל בס' התרומה ה' שבת סי' רל"ו חולק. (כלומר, הטבעת, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 23). והאפסר 3 מלה פרסית, והמלונות הסוריים מבארים אותה: חבלא וכלמסא (כלומר, וכלינס) דדברין בה חמרא וסוסיא, או: אפסרא הי ששלתא או חבלא דנגדין בה לבעירא. היא השמירה הפחותה ביותר. ובירושלמי (בריש פ"ה) וכן בבבלי (נ"א ב', נ"ב א') העתיקו ברייתא זו וגרסו בה "החמור" במקום "והדלובקס". 4 דלובקס, לובדקס, הוא חמור לובי, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 98, ומ"ש לעיל ח"ב, 648. ובבבלי רצו להוכיח מברייתא זו שאין גמל יוצא בחטם אלא באפסר דווקא, מפני שחטם היא נטירות מיותרת, והוא משא. ודחו שם: לא, למעוטי נאקה באפסר, מפני שנאקה (נקבה לבנה של גמלים) אינה משתמרת כלל באפסר. ושוב אמרו שם בבבלי: במתניתא תנא לובדקיס וגמל יוצאין באפסר. ופירש ברי"ף: באפסר אין, בחוטם לא, אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ליה ואסיר. ועיין בס' העתים, עמ' 311. ובמלחמות שם: ואפשר דהיינו (כלומר, לובדקיס שבמתניתא תנא) חמור דר' ישמעאל, 5 כלומר, הברייתא שלנו, וכגירסת הבבלי הנ"ל שגרס בה "חמור" במקום "והדלובקס". דאפילו חמרא לובא קאמר, וכך שנויה בתוספתא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר הסוס והפרדה והלובדקיס וכו'. וכן הסיק הרשב"א בחידושיו. 6 ובמאירי נ"א ב' סד"ה חכמי כתב: וכן מה שאמרו לובדקים ונמל יוצאים באפסר אין הלכה כן שהרי אפסר ללובדקים שמירה פחותה היא, ולא הביאוה גדולי הפוסקים אלא לעניין גמל. עיי"ש. ועיין במהרש"א ובמהר"ם בסוגיין ובשנות אליהו למשנתנו. ולפ"ז משמיעה לנו התוספתא שג' בהמות נוספות יוצאות באפסר, כלומר אף בשמירה פחותה ממה ששנינו במשנתנו. ועיין באור שיטות הראשונים בס' חלקת בנימין בסוגיין. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 96, ד"ה ר' שמואל, ובגליון הש"ס בירושלמי שם אות ב', והדברים אינם מוכרחים.

22. נמשכין באפסר. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: יוצאות באפסר. ובמשנתנו: יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. ובבבלי (נ"ב א'): מאי יוצאין ומאי נמשכין? אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או נמשכין. ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין. במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך. ופירש"י: כרוכין לימשך. כרוכין בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר וכו'.

3כבונות למילת. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ב. והתוספתא מפרשת את משנתנו (פ"ה מ"ב) שהרחלות הן עטופות, כדי שיעשו צמר לבן ונקי (עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' רנ"ה, ערך מל 14). ועיין בבלי נ"ד א' ובר"ח וברש"י שם. ובלקוטים מס' המליצה 7 והביאו בן יהודה במלונו ערך כבן. הוצ' בכר, עמ' 30: כבונות הוא הצמר הלבן. וכן יעשו הערביים, יכסו הכבש מיום לידתו, שלא יטונף צמרם, כדי שיהיה לבן ונקי.

42-3. שחוזית שיעלה עליהן וכו'. צ"ל: שחוזות, כבשאר הנוסחאות. ואף כאן מפרשת התוספתא את משנתנו הנ"ל שהרחלות יוצאות כשזנבותיהן קשורים למעלה וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 103.

53. כבולות וכו'. כלומר, שהזנבות שלהן קשורים למטה וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ואף כאן מוסיפה התוספתא את הפירוש למשנתנו הנ"ל.