תוספתא כפשוטה על שבת ו:ב

14. והמספק והמטפח והמרקד לשלהבת. ובל"ב מדות מוסיף: כדי שתבוא (כלומר, כדי שתתלקח). ובח"ד פירש: אפשר שזה כעין מה שעושים העכו"ם בימים ידועים שעושין מדורות גדולות ומספקין ומרקדין לפניו, ועיין מ"ש לוי, הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 27. ועיין מ"ש על ספוק וטפוח להלן פי"ז, שו' 61, ד"ה ובלבד. ושמא רקדו וטפחו לשלהבת שלא תתפשט ולא תזיק. וכן מעיד פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ח פ"ה, סי' כ"ה): נהוג אצל כל העמים למחות כף (או לקרוץ בשפתים) לברקים של קיץ. 26 Fulgetras poppysmis adorare consensus gentium est ועיין באנציקלופדייא הנ"ל, ערך Kultus עמ' 2152. ועיין להלן, הערה 70.

24-5. נפלה פת ממנו אמר החזירה לי וכו'. פליניאוס הזקן בספרו תולדות הטבע (הנ"ל סי' כ"ז) 27 והביאו לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 28. כותב: אם נפל אוכל מן היד דייקו [הקדמונים] להחזירו על השולחן. 28 Cibis etiam e manu prolapsus reddebatur utique per mensas והגב' F. Xavier בספרה Notes on Antique Folklore עמ' 56, מתקנת את הנוסח: non reddebaturוהיא מסתמכת על הנוהג לפי הספרות היונית. ומתוך התוספתא כאן נראה שאין לתקן את הנוסח בספרו של פליניוס, נוסח המקויים ע"י כל כתה"י. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 20, ד"ה נפלה פתי.

35-6. הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות ובא"ח הנ"ל. ובל"ב מדות קיצר ודלג על בבא זו. ובילקוט הנ"ל (כי"א): הניחוני על הארץ שיצטערו המתים, או תניחוני (בד"ר שם: אל תניחו נר) על הארץ וכו'. ובארחות חיים ח"ב ה' אבל, עמ' 576: ולמה מניחין את הנר בארץ על גבי קרקע בבית האבל, כדי שלא ללמוד מדרכי האמורי, דאמרינן בתוספתא דשבת שהיו אומרים המניח את הנר על גבי קרקע המתים מצטערים. וי"ל משום הכי היו משימין אותו דרך הפתח על הקרקע, כדי שתראה הנפש אנה תלך כשחוזרת לביתו וכו'. ובס' שבט יהודה לר"ש בן וירגא: 29 שמד מ"א, הוצ' וויענער, הנובר תרט"ו, עמ' 82. השיב הכומר וכו' וזה ימים ראיתי שכתבו התלמודיים שראוי לשים נר בקרקע הבית שמת שם מת, ואמרו שהטעם הוא שכאשר תרצה הנשמה לשוב אל הבית שתאיר לפניה הדרך וכו'. תשובת השליח החשוב, לראשונה שאמר הכומר שכתוב בתלמוד שישימו נר בקרקע בית המת, אפשר חלום חלם, ואינו אלא מנהג קדום, 30 עיין במשנת ברכות פ"ה מ"ו. ועיין במקורות שציין ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ס"ה, הע' 260. ועיין מ"ש S. Eitzem בספרו Opferritus, עמ' 160. והיה כדי לדחות אמונת הכשוף אשר אמרו שהשונא אשר ירצה לצער המת שישים נר בקרקע ביתו, ולכן לא ישימו נר בקרקע בית המת, ואנו לנגד אותה סברא והיא סברת עם האמורי, נשים הנר בקרקע הבית. ואנו רואים שכל העניין לקוח מס' ארחות חיים, או ממקור אחר, שממנו שאב בעל א"ח. ועיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 28, ואין לו הקבלה מדוייקת לתוספתא שלנו.

46-7. נפלו ממנו ניצוצות ואמר אורחין לנו וכו'. בל"ב מדות: נפלו ניצוצות מן הנר ואמר וכו'. והיא היא. ובס' חסידים ד' בולוניא סי' נ"ט: ועוד יש ניחוש ורב הוא, ונוהג ביד בני אדם, רואין אש גוחלת בוערת מעומד (כלומר, שמתמרת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין) אומרים יהיה לנו אורח, אל תכבהו במים, האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה. ואמונה טפלה זו היתה נפוצה בין העמים בימי הבינים, עיין לוי הנ"ל (לעיל הערה 2), עמ' 28.