תוספתא כפשוטה על שבת ז:י

114-15. האומ' לאו לאו הרי זה מדרכי האמרי. וכ"ה בד ובירושלמי פ"ו ה"ט, ח' ע"ג. אבל בכי"ע ובכי"ל: האומ' לא לא וכו'. ובקומץ מנחה כאן, וכן הר"י שור בספרו משנת ר' יעקב (ווארשא תר"ץ), ט"ז ע"א, קשר את הבבא שלנו בדברי רבא בבבלי שבועות ל"ו א' שהאומר לאו לאו (תרי זימני) היא שבועה. ויותר נ"ל שיש כאן לחש ("לא - לא") שנאמר בשעה שהפסיק דקל או כלב או אשה בין שני אנשים (עיין להלן, שו' 17–18), ובמקום הלחש תקנו חז"ל (פסחים קי"א א') שיאמר פסוק המתחיל בלא ומסיים בלא. 33 ועיין היטב בבבלי ברכות ס"ב סע"א ובזהר חדש רות, ד' אמשטרדם, ס"ג ע"ד.

215. אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'. בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר משו' עבודה זרה וכו'. ונוסחא זו מתאימה יותר למ"ש בתוספתא לעיל, שו' 3, ושו' 4.

315-16. ויאמרו לאל סור ממנו וכו'. בפסוק מנוקד: לָאל, והרי כבר צויין לעיל ח"א, עמ' 728 הערה 78, שבא"י חברו את המלה לא (בלמי"ד גרידא) למלה שלאחריה (כמו לחולין=לא חולין), והרי כשאומר לא לא נראה כאילו אומר לא אל, ונתנו סימן בפסוק של איוב. (ע"פ תו"ש להרמ"מ כשר ח"ב, עמ' תנ"ג). ועיין גם באיוב ל"ג, ו'.