עולם הלימוד · Olam HaLimud
Libraryתוספתא כפשוטה על שבת

תוספתא כפשוטה על שבת ז:ג

תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 7:3

Open in the reader →

13-4. האומ' דני דנו הרי זה מדרכי האמורי. בד, כי"ע, כי"ל ובילקוט המכירי לעמוס, עמ' 72: דני דני. אבל במכירי להושע (ד', י"ב) הוא מעתיק: תוספתא דשבת. האומר דינו דיני הרי זה וכו'. ובירושלמי שבת הנ"ל: דנו דני משום דרכי האמרי. ובשרי"ר שם, עמ' 82: דַני דַנּוי וכו'. ובבבלי כאן ס"ז ב': דונו דני יש בו וכו'. ובכ"י אוקספורד שם: 10 עיין דק"ס, עמ' 146, הע' א'. דאנו דייני אין 11 עיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 15, ולהלן הערה 12. בו משום וכו'. ובבבלי פסחים ד' א': ההוא דאמר דונו דיני, אמרי שמע מינה מדן קאתי וכו'. ובפתח עינים להחיד"א שם בשם לקוטי ר' בצלאל אשכנזי (ועיין גם באוה"ג פסחים, עמ' 2): כתב הרב המאירי בחידושיו, ראיתי בתשובת הגאונים שהיה אומר כך דרך לחש והשבעה המונית שיהיו כל דבריו מחוורים, ושהוא ילך בטוח בהשבעה זו לפני הדיין לזכות בדיניו, וזהו סרך ע"ז. והביאור ממ"ש במס' שבת לפי גירסתם 12 כלומר, לפי גירסת הגאונים. אבל בספרים שהיו לפני המאירי היתה הגירסא בשבת: אין בו משום דרכי האמורי. וכן כתב בשבת ספ"ו: אבל אלו שהוזכרו אחרי כן כתבו גדולי הרבנים שבכלם גורסים יש בו משום דרכי האמורי. כלומר, רבינו הכיר הגירסא שלנו מפירש"י, אבל לא מן הספרים שהיו לפניו, עיין מ"ש לעיל הערה 11. דיינו דינאי יש בו משום דרכי האמורי וכו'. הרי לך שהגאונים פירשו שיש לפנינו לחש והשבעה. ומתוך מקורות התלמוד אנו יודעים שההמון היה רגיל להשביע בלשון אני אוסר אותך (משנה שבועות פ"ד מי"ג), אני כובל אותך, 13 תוספתא שבועות פ"ג ה"ז, ירושלמי שם ספ"ד, ל"ה ע"ד, בבלי שם ל"ה א'. ואעפ"י שבבבלי שם אמר אביי שצריך להוסיף אוסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה, לא אמר כן אלא משום שבלי הזכרת השם "שבועה" אינם חייבים משום שבועת העדות, אבל למעשה היו משביעים אף בלי הזכרת השם. ומסתימת לשון הירושלמי הנ"ל משמע שלשיטתו חייבים אף משום שבועת העדות. ועיין לעיל פ"ו, הע' 63. וכבר הראיתי שהנוסחאות הללו מוצאם מן ההשבעות שבקמיעות. 14 עיין מ"ש בספרי היונית בא"י (אנגלית), עמ' 119 ואילך. והשבעות הללו היו בין־לאומיות, והיונים השתמשו בנוסחאות עבריות והיהודים בנוסחאות יוניות, וכל המקפיד להשביע בלשון זרה דווקא הרי הוא משובח. 15 כפי שהרגישו כבר הסופרים הקדמונים, עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע סכ"ח פ"ד, סי' כ', פולטרכוס de superstit. סי' ג' (166b). ועיין מ"ש Dieterich בספרו Schriften Kleine עמ' 222, ומ"ש גרינבאום בספרו Gesammelte Aufsatze, עמ' 122, ועמ' 119 ואילך. ועיין לעיל הע' 1. ולפיכך אפשר מאד שהיהודים שמעו מן הקוסמים שהיו כותבים בספריהם: δένω (δέννω) [τόν] δεῖνα, אני אוסר את פלוני, ואמרו כן כשבועה שיכריחו את פלוני, עיין מ"ש על כ"ז בתרביץ שכ"ז (טבת תשי"ח), עמ' 188. ופשיטא שהכל אינו יוצא מידי גדר השערה, אבל הוא נראה לי המחוור ביותר מכל הפירושים שכתבו החכמים.

24. על שם דן ע"ז וכו'. עיין רש"י ס"ז ב' ובמהרש"א שם ומ"ש בתכ"מ.