תוספתא כפשוטה על שבת ח:כג

152-53. מנין למאדים בשבת וכו'. כלומר, התוספתא מפרשת שאפילו לא צבע בבישול סממנין ביורה אלא צבע בדם חייב, וכפירוש הירושלמי, עיין להלן. ובילקוט תרומה סי' שס"ד: תוספת דשבת פ' הגוזז. ועורות אלים מאודמי' (הוא הפסוק שאליו מסמיך בעל הילקוט את התוספתא). מנין למאדים בשבת שהוא חייב, שנ' ועורות אלים מאדמים. 88 ומ"ש בילקוט אח"כ אינו שייך לתוספתא ונשמט שם הציון לתנחומא, עיין בתנחומא הוצ' בובר תרומה סי' ה'. ועיין בח"ד שפירש ע"פ פירש"י לתורה שמות כ"ה, ה'. ובסמ"ג לאווין ס"ה, י' ע"ד: וגרסינן בתוספתא מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאודמים, וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"ב, י' רע"ג) מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע. וכנראה שזו היתה להם הדרך היחידה לקיים את הצבע בקביעות. 89 ועיין בבלי ע"ה סע"א ומ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח סי' קע"ג-קע"ד, ולהלן פ"ט, הע' 71. ועיין בבלי ב"מ ס' ב' וירוש' ביצה פ"ג ה"ז, ס"ב ע"ב, ומ"ש בספרי היליניסמוס בא"י (אנגלית), עמ' 184 ואילך.

253-54. אי זו היא חבורה כל שיצא ממנה דם. כלומר, דווקא אם הדם יצא היא חבורה, וחייב משום נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, כמו שפירש בתוסב"כ, ועיין להלן.

354. נצרר הדם אע"פ שאין יכול לצאת הרי זה חייב. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע חסרות המלים "נצרר הדם", ולפי גירסא זו משמע שהכל עניין אחד, ואעפ"י שלא יצא חייב משום "חבורה". וכן בברייתא שבבבלי ק"ז ב': ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אעפ"י שלא יצא. וברמב"ן שם ק"ז א': והחובל בהן חייב, כבר מפורש בתוס' מאי חובל שנצרר הדם ולא יצא, וכנראה שכוונתו לברייתא שבבבלי. 90 עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. הנ"ל, ולא לתוספתא שלפנינו. ברם הרמב"ן עצמו להלן שם 91 וכן כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 100, ויש להוסיף גם את המאירי ק"ז א'. הוכיח מן הירושלמי הנ"ל שדווקא אם הוציא דם חייב משום חבורה, אבל אם נצרר הדם חייב משום צובע, וכמו שפירש"י במשנה שם רפי"ד בל"א. ועיין בירושלמי סנהדרין רפי"א, ל' ע"א, והנכון בפ"מ שם, ושלא כק"ע שפירש שבשבת חייב משום חבורה אם נצרר הדם. ועיין מ"ש בעצמו בסוגיין כאן פ"ז ה"ב ד"ה הדא, ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ז, אות ט'. ועיין מ"ש בשו"ת אבני נזר סי' קע"ו וסי' קצ"ז, והשוה שו"ת ר"א בן הר"מ בברכת אברהם סי' י"ח, ומ"ש בח"ד כאן.

455. מנין לדם שהוא משקה וכו'. כל הקבוצה באה דרך אגב ע"פ הקשר של "מנין" דוגמת משנתנו פ"ט, כמו שהעיר בח"ד, ועיין מ"ש במחברתי מדרשי תימן, עמ' 8 ואילך. וכבר העירו כמה מן הראשונים שנביא להלן שהדרשות כאן הן אסמכתא בעלמא, וההלכות הן בקבלה. והברייתא שלנו הובאה בס' המפתח לר"ן גאון עירובין ל"א א' (נ"ח א'), בליקוטים ממנו בתרביץ ש"ב, עמ' 8, פיה"מ להר"מ, פירוש הר"ש, הרא"ש והרע"ב מכשירין פ"ו מ"ד, פי' הראב"ד ופי' רבינו הלל כת"י לתו"כ שמיני רפ"ח, נ"ד ע"ד, 92 בשם תוספתא שבת פ"ח, כחלוקת הפרקים שלפנינו. מדרש הגדול ויקרא, עמ' 237 (בשם "תנו רבנן"), או"ז ח"א ה' חלה סי' רכ"ה, ל"ד ע"ב, ובשו"ת שם סי' תשס"ח, קי"ד ע"א, 93 עד: מנין לדם נדה. מכירי תהלים פ"פ, י"ז, ח"ב כ"ב ע"א, ספר הזכרון לר"א בקראט, מ"ז ע"ג. 94 עד: מנין לדם נדה, כבאו"ז הנ"ל. ועיין במשנת מכשירין פ"ו מ"ד.

5שנ' ודם חללים ישתה. בתו"כ שמיני פרש' ח' ה"ד, נ"ה ע"א: אשר ישתה זה הדם, וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה וכו'. ובפי' הראב"ד שם: פי' למעלה מזה הוא אומר ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש וכו', ובתוספתא שבת כבר סמכו אותו לדם חללים ישתה, ומדרשות הם, זה דורש לפי דעתו וזה דורש לפי דעתו. ועיין חולין ל"ה ב' שר"ש סובר שדם מגפתו אינו מכשיר, ולית ליה "מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא" (נדה נ"ה ב'), ולפיכך מביא בתו"כ את הפסוק בתהלים ("מחץ ראש"), שאפילו דם מגפה מכשיר. (תוספות העזרה שמיני, פ"ח ע"א, בשם ז"ר). ועיין חולין ל"ו א' וכריתות כ"ב א'.