תוספתא כפשוטה על שבת ט:יד

146. התולש עולשין לאכילה וכו'. בירושלמי (כלאים פ"א ה"ב, כ"ז ע"א) פירשו עולשין-טרוקסימון, כלומר, הינדבי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 341. ובמשנתנו פי"ב מ"ב: החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים אם לתקן כל שהן וכו'. ובבבלי שם (ק"ג א'): ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה וכו'. והבבלי קיצר וכלל אף את הברייתא שלהלן בבבא זו, והעיקר כלפנינו, מפני שמקרסם ומזרד הן עבודות האילן, 51 עיין שביעית פ"ב מ"ג, ע"ז ספ"ג, ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י' ע"א, בבלי מו"ק ג' א' (ובמיוחס לרש"י שם) ועוד. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות א' (החרישה) ד"ה ואלו הם תולדות. וכאן בתולדות חרישה אנן קיימין. ועיין ברש"י שם שפירש שהמזרד פירושו שמוציא קנים מן הארץ, ולפ"ז מזרד שבברייתא אינו כמזרד שבמשנה שם וכמזרד שלהלן. אבל מתוך דברי הר"מ רפ"ח מה' שבת 52 וכפי שנתבארו דבריו בחדושים שבריש ספר מעשה רוקח, ושנדפסו גם בשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, ס' ע"א. מוכח שפירש את משנתנו שאף מקרסם ומזרד תולדות חרישה הן (אם נתכוין לייפות את הקרקע). וכנראה שלמד כן מן הברייתא שבבבלי.

246-47. לבהמה כמלוא פי הגדי. כלומר, אם נתייבשו, או במקום שאין בני אדם אוכלין עולשין, חייב כמלוא פי גדי שהוא פחות מכגרוגרות. ובבבלי הנ"ל מוסיף כאן: אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה.

347. לתקן הארץ כל שהן. לפי פשוטה היה אפשר לפרש שאם נתכוין לתקן את הארץ חייב בכל שהוא, וברישא שלא נתכוין לתקן את הקרקע פטור משום דבר שאינו מתכוין כר' שמעון, ופסוק רישא אין כאן מפני שלפעמים תולש את העולשין והשרשים נשארים בארץ, ואינו מייפה את הקרקע, ולפיכך פטור אפילו אם נעקרו השרשים. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א: קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר, ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. ברם מתוך הבבלי הנ"ל מוכח שהתולש עולשין אי אפשר שיתלוש אותם וישאיר את השרשים בארץ, ותירצו שהרישא היא בתולש באגם, או "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה". ופירש בערוך (ערך סבר ה') שבפסוק רישיה דלא ניחא ליה פטור "כגון דעביד בארעא דלאו דידיה, דכיון דלא מטי ליה הנאה שרי". ועיין ברש"י ובפירוש רב האיי גאון שהביא ברשב"א במקומו. אבל רוב הראשונים חלקו על הערוך, ופירשו שבקרקע חבירו הרי אין לו שום צורך לתולש ביפוי הקרקע, ופטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. 53 תוספות שם ק"ג סע"א, רמב"ן שנביא להלן בפנים ועוד. והרא"ה (לפי החידושים המיוחסים להר"ן ק"ג א') פירש שבכל מקום ששתי מלאכות נעשות ע"י מעשה אחד, והוא אינו מכוין אלא לאחת, ולא ניחא ליה כלל בשניה, פטור אפילו בפסוק רישיה, "והיינו דנקט דעביד בארעא דחבריה דבדידיה לא סגי דלא ניחא ליה בה". ועיין בס' עבודת ישראל לר"י קמחי על יומא, ס"ח ע"ב ואילך. ובספר מרכבת המשנה על הר"מ ריש ה' שבת כתב שאף בבבלי הנ"ל "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה" פירושו שתלישה משכחת לה בלא פסוק רישיה, והיינו כשתולש בשדה חבירו, ומכיוון שחבירו לא ניחא ליה כלל בתלישה זו, הרי אינו מייפה את הקרקע. ואין פסוק רישיה מחייב אלא דווקא אם מלאכה זו אי אפשר לעשותה כלל בלי פסוק רישיה, אבל אם יתכן לעשותה אף בלי פסוק רישיה, פטור באינו מתכוין אפילו עשה אותה בפסוק רישיה, וממילא פטור משום מייפה את הקרקע אפילו תלש משדה עצמו אם נתכוין לצורך העשבים גרידא, מפני שתלישה תתכן בלי יפוי קרקע כשעושה כן בשדה חבירו. וכן פירש מדעתו הגרד"צ מדוקלא בספרו מנחת סולת, ק"ו ע"א, והסתייע בדברי שלטי הגבורים פי"ג שכתב: "ואני כתבתי בחדוש' דכל מעשה שאפשר לעשות בלא הפסיק רישיה, אז אפילו עביד אותו מעשה אפי' בפסיק רישיה שרי, כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישיה, והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי, כי ק"ו הם דברי מדבריו". 54 ואין ראייתו מדברי הרשב"א מוכרחת, עיי"ש. ופירוש בעל מרכבת המשנה בגמרא הוא בניגוד לפירוש הגאונים והראשונים, וקשה מאד להעמיס ולהדחיק אותו ללשון התלמוד. ואף מצד הסברא יש ויש לערער עליו. ודברי בעל שלטי הגבורים מסתברים בכגון דא אם אפשר שהמלאכה הראשונה מתקיימת לפעמים בלי שתעשה כלל המלאכה השניה, עיין בר"ח קי"א ב'. ואשר לדברי הר"מ בפ"ח מה' שבת ה"ה שלא הזכיר את אוקימתות התלמוד, הרי האמת היא כדברי בעל נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' ל"ד שהר"מ כבר הזכיר לעיל שם דיני חורש, וכאן מדבר בחיובי קוצר ובשיעוריו. ומ"ש שם בפירוש התלמוד כיון מדעתו לפירוש הר"ח ק"ג ב' ותוספ' רי"ד ק"ג א' ד"ה אטו. ועיין מ"ש הגר"י שור בהערותיו לס' העתים, עמ' 349, הע' ס"ט. ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 23–24, ד"ה וברשב"א.

4אם נתכוון בכולן חייב שתים. הרמב"ן בחידושיו (קי"א א') הביא מכאן ראייה שייפוי קרקע היא מלאכה לעצמה, וחייב משום חורש, כמפורש בירושלמי (פ"ז ה"ב, י' רע"א), ולא כמו שחשב מקודם "שייפוי השדה אינה מלאכה, אבל תלישת עשבים היא המלאכה המחייבתו, ומשום תולש מתרינן ביה, אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין ליפוי השדה". 55 ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב אות ג' שנקט בשיטה זו, וכבר השיגו עליו בס' שביתת השבת להגר"י מאלצאן, ל"ו ע"ג, ובס' מנחת סולת שהזכרנו בפנים שנעלמו ממנו לפ"ש דברי הרמב"ן הנ"ל. ובחידושים המיוחסים להר"ן ק"ג א' (בשם הרא"ה): ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי, וצ"ל שם: כדאמרינן בתוספתא. ומלשון התוספתא כאן משמע שדווקא אם נתכוין אף לקצירה חייב שתים, אבל אם נתכוין ליפוי הקרקע גרידא אינו חייב משום קוצר. ובירושלמי פ"ז ה"ב: י' ע"א הנ"ל: קצר לייפות את הקרקע, מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע ? וסוף דברי הירושלמי שם מגומגמים קצת, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 136, בשם ספר ניר, אלא שמסתבר שמקום הספק הוא שבאינו מתכוין לעצים אפשר שהוא פטור לכ"ע משום קוצר, מפני שכל עצמה של קצירה היא לצורך העצים, עיין בתוספות ע"ג ב' ד"ה וצריך, וכמו שכתב בס' ניר שם. ועיין רש"י מו"ק ב' ב' ד"ה משום מאי ובתוספ' שם ד"ה וצריך. ועיין בשיטה לתלמידו של ר' יחיאל מפריס, עמ' י', ובהערה 11 שם, ובמאירי שם, עמ' י"ג.

547-48. אם היה מתעסק ותלש וכו'. כלומר שלא נתכוין לעשות מלאכה כלל, כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך (לשיטת אביי בבבלי ע"ב ב'), או אפילו נתכוין להתוך את התלוש ותלש את המחובר (לשיטת רבא שם), פטור. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' רנ"ב ואילך ובאו"ש פ"א מה' שבת ה"ח. ועיין להלן ספ"י ומש"ש.