תוספתא כפשוטה על סוטה ה:ו

124-26. עם הכל האשה מטמאת, חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש. במשנתנו פ"ד מ"ד: על ידי כל עריות מקנאים חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. ופירשו בירושלמי פ"ד סה"ה, י"ט ע"ד (בכי"ר, ולפנינו נשמט הפירוש): וממי שאינו איש, פקוף (צ"ל: כקוף). וכן פירש רב פפא בבבלי כ"ו ב': למעוטי בהמה. ואשר לקטן פירשו בתוספות כ"ו ב', ד"ה אבל, שהכוונה לקטן בן תשע ויום אחד, וכן הביא במאירי שם בשם "יש חולקין", וכן פירש הרע"ב למשנתנו. אבל מלשון התוספתא כאן ("מטמאת"), שהיא מפרשת את משנתנו הנ"ל, ברור שאין מקנין ע"י קטן מפני שאינה מיטמאת על ידו, וכעין מה שאמרו במשנתנו ספ"ב: כל שתבעל ולא היתה אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ובהכרח שהכוונה לקטן פחות מבן ט', שאינו פוסלה אפילו לכהונה, דומיא דבהמה, עיין ירושלמי כתובות פ"א ה"ג, כ"ח ע"ב, ובבלי יבמות נ"ט ב'. ופירש בצפנת פענח פ"א מה' סוטה ה"ו, שאין מקנין ע"י קטן פחות מבן ט', שאפילו אם יסתר עמה כשיגדיל, אין קינויו קינוי, ואין משקין אותה, ועיין במשל"מ במקומו. וכן בס"ז, עמ' 235: כי שטית תחת אשך וכי נטמאת , לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט סי' ל"ד בכי"י (בהוצאות שלנו נשמט "וישקו אותה מתחת ידו"). וכבר העיר הרש"ש שם (אות ט') ובהגהותיו למכילתין כ"ו ב' שכן פסק הר"מ בפ"א מה' סוטה ה"ו הנ"ל, וכן הכריע המאירי במקומו. ובס"ז, עמ' 233: ושכב איש , ע"י איש הוא מקנא אותה אינו מקנא אותה ע"י בהמה, וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט סי' י'. ולא הזכירו קטן, מפני שמקנין ע"י קטן בן ט' שנים ויום אחד. 3 במדרש הגדול, הוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' נ"א: לא ע"י קטן, ולא ע"י בהמה, והוא ניסוח בעל מה"ג עצמו. ובספרי נשא פיס' ז', עמ' 11: ושכב איש , להוציא את הקטן שאינו איש. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ט ריש סי' כ"ט, ובפסיקתא זוטרתי ובתנחומא הוצ' בובר נשא ריש סי' י'. 4 בנדפס מכבר שם סי' ו': וממי שאינו איש, וכן, כנראה, גרס רש"י, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי במקומו. וכנראה, שהוא תיקון ע"פ משנתנו הנ"ל. ובבבלי כאן כ"ו ב': איש אמר רחמנא, ולא קטן. וכ"ה הסיגנון הרגיל במדרשות ובתלמוד "איש פרט לקטן", ובספרי הנ"ל הוסיפו: שאינו איש . וכנראה שהכוונה להדגיש שקטן פחות מבן ט' אינו איש לעניין שכיבה, "אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מקרי לגבי שכיבה" (לשון מרן בכ"מ פ"א מה' סוטה סה"ו). וכן מוכח בסנהדרין ס"ט רע"א (מן התו"כ קדושים ריש פ"ה, פ"ט ע"ג), שקטן בן ט' מזריע, אבל פחות מכאן אינו איש כלל, עיי"ש. 5 על דרשות חז"ל בעניין "איש פרט לקטן", עיין מ"ש ר' יהונתן גאלאנטי בספרו "קרבן חגיגה" סי' נ"ה וסי' נ"ז. ומה שהביא בסי' נ"ה שם בשם פירוש ר"ה כת"י לתו"כ, עיין בפי' רבינו הלל שם פרש' קדושים, מ"ג ע"א, ולא הניח ב"צ"ע" כהעתקת ר' יהונתן. מעתה ספק גדול הוא בעיני אם המלה "כקוף" שבירושלמי כי"ר שהבאנו לעיל, ריש ד"ה עם הכל, היא מגוף הירושלמי, הואיל ואינה בכי"ל, ומסתבר שנוספה ע"פ פירוש רב פפא בבבלי כ"ו ב'. ובירושלמי לא פירשו את משנתנו כלל, ותפשו "שאינו איש" כפשוטו, שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה, ואין מקנאים על ידו, שהרי עדיו עמו, וכמו שדרשו "אין איש , בדק ולא מצא עצמו איש". 6 ב"ר פפ"ז, ז', עמ' 1072. ועיין בתוספות שאנץ במכילתין ל"ו ב'. וכנראה, שאף בבבלי לא היתה מסורת בפירוש משנתנו, ולא פירשו אותה כנ"ל, משום שהקשו כמה פעמים באותה סוגיא "פשיטא", ואם אינו איש ממש פשיטא שאינו מקנא על ידו, ולפיכך רצו לפרש מעין זו, שהכוונה לשחוף, וכפירוש ר"ח (שהובא בתוספות ד"ה שחוף), 7 עיין במנחת קנאות להגר"מ אריק כ"ו ב', ד"ה אמר שמואל, שהאריך בשיטת הרמב"ם ועוד שפירשו ששחוף אינו מתקשה כלל. אלא שהקשו משמואל הסובר ששחוף מקנין על ידו. ובספרי נשא פי' י"ג, עמ' 19: ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסריס. מבלעדי אישך . להביא אשת הסריס. והוא נקרא איש משום שהוא בר שכיבה ככל אדם, אלא שאינו מזריע (עיין רש"י כ"ו א', ד"ה קמ"ל), והוא עדיף משחוף שאינו בועל כדרך כל אדם, עיין בתוספות כ"ו ב', סד"ה שהוף, ועיין במאירי כ"ד א', הוצ' ר"א ליס, עמ' נ"ז, ובהערות שם. ברם מי שאינו איש כלל אין מקנאין על ידו, ועיין מ"ש במנחה חריבה להגר"פ אפשטין ז"ל כ"ו ב', ד"ה שחוף. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ' ס"ק ד'. סוף דבר, משתיקת הירושלמי משמע שפירשו "אינו איש" כפשוטו, שאינו ראוי לשכיבה, ואין מקנין על ידו, אעפ"י שהבעל מקפיד על כך, 8 עיין ירושלמי שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 84, שמו"ר פ"ל כ"א, שם פמ"ג, ז' ומקבילות. והייתי סבור שבקפידא דבעל תליא מילתא (כבבלי כ"ו ב'), קמ"ל שאין מקנין על ידו. אבל בבבלי סברו שאף בזה פשיטא, ודווקא אם קינא לה דרך איברים והיא נסתרה כשיעור ביאה ממש הייתי סבור שמקנין בכך, אבל אם אינו ראוי לביאה כלל פשיטא שאין מקנין על ידו. ובירושלמי פ"ד סה"ה, י"ט ע"ד: ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת , פרט לאשת סריס, ויתן בך איש את שכבתו , לרבות את הסריס. חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. והמפרשים הגיהו בירושלמי ע"פ הספרי פיס' י"ג, עמ' 19, הנ"ל. ואפשר שבירושלמי נהפכה הגירסא, וצ"ל: לרבות... פרט, ומרבים מ"וכי נטמאת" אשת סריס, וממעטים מאיש שאינן מקנין ע"י סריס, משום שאינו איש, ומדברים בסריס שאינו ראוי לביאה כלל, והיא מסורת אחרת, ועל זה מביא הירושלמי את הפיסקא ממשנתנו: חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. 9 אבל כבר העירו שאין לייחס חשיבות לפיסקאות מן המשנה שהובאו בתלמוד, מפני שהן הוספות מאוחרות.

226-28. ר' יוסה אומ' ישקנה, שמא נתפקח חרש, ונשתפה שוטה, והגדיל הקטן. וכ"ה בכי"ע (אלא ששם בטעות: ותגדיל קטן). וכן בד: ישקנה שמ' נתפקח וכו'. ונראה שצ"ל: ישקנה משנתפקח וכו'. ובמשנתנו ספ"ד: ואילו שב"ד מקנאין להן מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. לא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה. ר' יוסי אומר אף להשקותה. לכשיצא בעלה מבית אסורין ישקנה. ופירש במאירי שם: ור' יוסי חולק לומר שאף הם יכולים להשקותה, וכן שבעלה יכול להשקותה כשיבא על ידי קינוי זה. ומוכח מדבריו שפירש את משנתנו בדרך "או, או", או שהם ישקו אותה, או שהוא ישקה אותה ע"י קינוי ב"ד. ועיין בספרי נשא פיס' כ', עמ' 24, ובמדרש במ"ר סי' כ"ו, ולא נזכרה שם דעת ר' יוסי. ובבבלי כאן כ"ז א': ת"ר איש מה ת"ל איש איש , לרבות אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת שעמום, 10 וכ"ה בבבלי כ"ד סע"א. ובספרי פיס' כ', בכי"ר: ושל משומם , וכן לעיל כתובות פ"ז, סוף עמ' 81: משוממת היא. והיא, היא, ועיין במלונות ערך שמם וערך שעמם. ובערוך העיר שבת"י תרגם מהומה שעמומיתא, ושעמום הוא איפוא, מבולבל, המום. ובירושלמי תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב (ומקבילה בגיטין): מהו קורדייקוס? א"ר יוסי המים (בעברית: המום), והוא אינו בר דעת, כמשנת גיטין רפ"ז. ושהלך בעלה למדינת הים, ושהיה חבוש בבית האסורין, שב"ד מקנין להן וכו', ר' יוסי אומר אף להשקותה, ולכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה. 11 עיין במדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ח, ולא נזכרה שם דעת ר' יוסי. ומלשון המשנה והברייתא הנ"ל משמע שלא חלק ר' יוסי אלא על חבוש בבית האסורים, אבל במקום שהבעל אינו ראוי כלל להשקותה אף ב"ד אין יכולים להשקותה. ולפירוש המאירי הנ"ל הוא סובר או שב"ד ישקו אותה כשהוא בבית האסורים, או שהוא ישקה אותה לכשיצא. ובדרך זו נראה לפרש את התוספתא, והיינו כשהבעל הוא חרש או שוטה או קטן (עיין על קטן להלן), אין ב"ד משקה אותה אלא משנתפקח החרש וכו', והוא בעצמו ראוי להשקותה, והוא הדין שהבעל עצמו משקה ע"י קינוי ב"ד, אבל בחבוש משקין אותו לפני שיצא. ואשר לקטן והגדיל, הרי גם בר"מ פ"ב מה' סוטה ה"ג: תחת אישה , פרט לאשת קטן וכו'. וכבר האריכו האחרונים בשאלה כיצד תתכן אשת קטן, והרי אין לו קידושין, ותירצו ביבם קטן, או בייעוד, ועיין מ"ש לעיל ח"ו יבמות, עמ' 83, ובהערה 27 שם. ובכולם אין יכולים להשקות כל זמן שאינם בני דעת אפילו לר' יוסי.

328-29. או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה חבוש בבית הייסורין. וכע"ז בד, אלא ששם: בבית האסורי' ישקו'. והפירוש הוא שאם הלך בעלה למדינת הים וכו', בית דין ישקנה אף כשעדיין לא חזר, ולא יצא מבית האסורין, שהרי הוא בר דעת ויכול להשקות אלא שיש כאן מניעה חיצונית. וכל פירושנו מיוסד רק על פירוש המאירי במשנתנו, אבל עצם פירושו במשנה דחוק מאד, וכנראה שמקורו בתוספתא שלפנינו, וגרס כעין גי' ד וכי"ו. ובכי"ע: ושמא הלך בעלה למדינת הים או שמא יצא מבית האסורים. ושמא צ"ל: ישקנה משנתפקח חרש ונשתפה שוטה והגדיל הקטן ומשחזר בעלה ממדינת הים, או משיצא מבית האסורים, ומדברים בבעל גרידא, אבל ב"ד אינם יכולים להשקות אפילו לר' יוסי. אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ונראה שגי' ד נכונה, ובשתיהן ישקנה בעצמו ע"פ קינוי ב"ד. ופשיטא שהכוונה לכשיבא ממדינת הים, ולכשיצא מבית האסורים. ואשר לכתיב "בית הייסורין" (במקום בית האסורין), הרי כתיב זה מצוי בכי"י, וכן רגיל בכ"י פרמה שבב"ר, עיין בשנו"ס בהוצ' תיאודור, עמ' 452, שו' 1, שם עמ' 500, שו' 4, ועיין מ"ש ר"ש אברמסון בהערות לסוף מס' ע"ז שהוציא לאור, פ"א ע"א (וצ"ל שם: ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ב עמ' קי"ב). ובתוספתא כי"ע רגיל "בית האיסורין", עיין לעיל יבמות פ"ו, עמ' 19, שו' 32 (בשנו"ס), שם ריש עמ' 26 (בשנו"ס), להלן סנהדרין פ"ב ה"ח (ושם גם בכי"ו כן), וכן במקורות אחרים.