תוספתא כפשוטה על סוטה ז:א

11-4. שבועת העדים והדייני' נאמר' בכל לשון [השביע עליהן חמשה פעמים בכל לשון] ששומעי', ואמרו לו אמן, הרי אלו חייבין. השלמתי ע"פ כי"ע, ולפנינו, כנראה, השמטה ע"י הדומות. ומן הלשון "עליהן" משמע קצת שמדברים בשבועת העדות והשביע עליהן חוץ לב"ד חמש פעמים חייבין על כל אחת ואחת, ויש כאן קיצור ממשנת שבועות פ"ד מ"ג, ועיין בתוספות שם ל"א ב', ד"ה משביע. והלשון מגומגמת מאד. ואם גירסת הדפוסים נכונה אנו למדים מן הברייתא שני דברים, והיינו ששבועת הדיינים נאמרת בכל לשון (עיין מ"ש להלן), ושאף על שבועת הדיינין עונה אמן, עיין בספרי נשא פיס' ט"ו, עמ' 20, ומכילתא משפטים פ"כ, עמ' 322. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' שבועות ה"י, ומדברי התוספות בשבועות ל"ח ב', ד"ה לאתפושי, משמע שבשבועת הדיינין אינו צריך לענות אמן. ולהלן נציין לראשונים שהביאו את התוספתא שלנו. ובמשנתנו כאן רפ"ז: אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה וכו', ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. ואפשר היה לפרש שבועת הפקדון כשהוא נשבע מפי עצמו. אבל בירושלמי שם (פ"ז ה"א, כ"א ע"ב): ושבועת העדות ושבועת הפקדון משביעין אותו בלשונו. השביען שלא בלשונן ואמרו אמן הרי אילו פטורין. ובבבלי שבועות ל"ח סע"ב (והיא הברייתא שלפנינו): ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה וכו'. ובחי' הר"י מיגאש שם: ולמיהוי בלשון הקדש , כדאמרינן שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה, אלא מיהו הני מילי בשבועה עצמה, אבל כשמסר הכפירה, או הטענה, להשביעו עליה, לא אצטריך לסדרה בלשון הקדש, אלא מסדרה בלשון חול, ומוצי' השבועה עליה בלשון הקדש. וכן בר"מ פי"א מה' שבועות ה"ח: ושבועת הדיינין וכו', והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש. ובהי"ד שם: הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעין אלא בלשון הקדש, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו. ואע"פ שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה וכו'. והוא בדברי הר"י מיגאש הנ"ל. והנה במשנתנו רפ"ז הנ"ל נאמר: ואלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה. ובמדרש במ"ר פ"ט, ריש סי' ל"ד: ואמר אל האשה ילמדה סדר שבועה הכהן (כ"ה בד' קושטא) דברי ר' ישמעאל. ר' יונתן אומר אם אינה שומעת לשונו יאמר לה ע"י תורגמן. ובכ"י אוקספורד שם: למדך סדר שבועת הכהן וכו'. ומפשוטה של לשון משמע שמלמדה בלשונה את העניין, אבל אחרי שהסבירו לה ראויה השבועה להיות בלשון הקודש, ועיין בבלי ל"ב ב'. 1 אבל עיין בלשון הספרי נשא פיס' י"ב, עמ' 18, ובירושלמי כאן רפ"ז, כ"א ע"ב. ובספרי זוטא נשא, עמ' 235: ואמר אל האשה בלשונה. אל הגנב והגזלן בלשונם. ועיין בס' מנחה חריבה ל"ג ב', ד"ה שבועת העדות, מ"ש על תשובת הרשב"א ח"א סי' תתמ"ב. ברם כבר תפסו הראשונים (עיין להלן) על שיטת הר"י מיגאש הנ"ל מלשון הבבלי בשבועות ל"ט א': מאי אף היא בלשונה נאמרה, כדתנן אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון, וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. 2 מכאן משמע ששבועת הפקדון ושבועת הדיינין אינן היינו הך, עיין בחי' הרמב"ן שבועות רפ"ו ל"ח ב', ועיין גם בתוספות שם ל"ט סע"א, ד"ה ואלו, ובתוספות שאנץ כאן ל"ב סע"א. אבל בר"מ פי"א מה' שבועות הי"ד: צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה. ושמא חסרה לפניו המלה "נמי", והדיבור "אף היא" בא לחלוק, עיין הדוגמאות שניתנו במבוא לנוסח המשנה למהרי"ן אפשטין, עמ' 1019 ואילך. ובחי' הרמב"ן בשבועות ל"ט סע"א השיג על ר"י מיגאש מן הסוגיא הנ"ל, והוסיף: ומצאנו בתוספתא במס' סוטה פ"ז מפורש שבועת העדים והדיינים נאמרת בכל לשון כו'. וכן העתיקו את התוספתא בקיצור (ע"פ הרמב"ן) ברשב"א, ריטב"א, מאירי והר"ן על הרי"ף שם. ובחי' הר"ן שם: וכן מפור' בתוספת' במס' סוטה פ"ז שבועת העדים והדיינין נאמרה בכל לשון. שבועת הדיינין כיצד כו'. וכנראה שקיצר והשמיט את הגירסא המגומגמת שבנתים. ואם נניח שבאמת חסרו לפניו "ואמרו לו אמן הרי אלו חייבין", כשם שחסר כ"ז בבבלי שבועות ל"ח סע"ב, הרי בוודאי אין שום קושיא על הר"י מיגאש, שהרי הברייתא מפרשת מיד "באיזו צד", כלומר, לא בשבועה עצמה אנו מדברים אלא באיומן של הדיינים שהיא בכל לשון. וכן נראה מדברי הר"מ בפי"א מה' שבועות הט"ז-י"ז, עיי"ש.