תוספתא כפשוטה על יבמות א:י

1אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ירושלמי פ"א הנ"ל, בבלי ט"ו א'.

226-27. מה נעשה להם לצרות הראשונות. בירושלמי: לצרות הראשונות שנישאו. כלומר, איך נתקן את הצרות שכבר נישאו לשוק לפי שיטת ב"ה, והרי אם נחייב אותן בחליצה יתגנו על בעליהן, עיין בבלי ט"ו א'. ועיין להלן.

327. שאלו את ר' יהושע בני צרות מהן. וכ"ה בד. וכן בכי"ע ובקג"נ ובירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א: בני צרות מה הן. אבל בבבלי ט"ו ב': שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו, אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה. והלכה כדברי מי וכו', תרתי קא בעו מיניה, צרות מאי, ואם תמצי לומר צרות כב"ה, בני צרות דב"ה לב"ש מהו וכו'. ולפי שיטת הבבלי פשט ר' יהושע שאפילו לב"ש בני צרות כשרים לכהונה, והוא בניגוד גמור למה שאמרנו לעיל שאם נישאו הצרות לשוק הולד פסול לב"ש, ור' יהושע חולק גם על ר"י בן נורי שאמר כן. ברם בירושלמי אין זכר מכל זה. ונראה שבא"י פירשו ששאלו את ר' יהושע: מה תועלת בתקנת חליצה, ונהי שלא איכפת לנו בצרות הראשונות, דמאי דהוה הוה, ואין לנו אלא לתקן את העתיד, אבל בני צרות מה הן ? כלומר, שהרי לב"ה בני צרות שנתייבמו בשיטת ב"ש הם ממזרים, ומה תועיל התקנה אף לעתיד ? וכן בני צרות שנישאו לשוק לכהנים בניהם ובנותיהם פגומים לשיטת ב"ש, וכהני בית שמאי לא ישאו נשים מבית הלל.

428. שיריצו את ראשי. כלומר, ואין אני אומר כלום על בני צרות שנתייבמו. ואפילו אם אירע מעשה, הרי אין מגלים משפחות (עיין בבלי קידושין ע"א א' ולהלן נזיר פ"א ה"ג), ואם סופה להטמע לא תבדל (עיין בבלי הנ"ל), וכדברי ר' יהושע עצמו בסוף עדיות שאין אליהו בא לרחק וכו' ועוד אחרת היתה שם (ור' יהושע לא גילה את שמה) וכו'. ועיין מ"ש להלן.

529. אלא מעיד אני על משפחת בית עלובאי מבית צבאים וכו'. בירושלמי: בית ענוביי מבית צבועים וכו'. ובבבלי: על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי וכו'. אבל בכי"מ שם: משפחות בית ענובאי מבית צבועים וכו'. ולפי זה כל הגירסאות שוות והן "עלובאי" הן "ענובאי", 17 בחילוף למ"ד ונו"ן, עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 658, הע' 47, ומ"ש ריא"ה ווייס משפט לשון המשנה, עמ' 83. צאצאי משפחת אדם ששמו ענוב (עיין דה"א ד', ה'). ועל המקומות "בית צביים" ועוד, עיין מ"ש ר"ש קליין ב"מאמרים שונים" (ווינה תרפ"ד), עמ' 6, וב"לשוננו" ש"א ח"ד (תרפ"ט), עמ' 348.

629-30. ועל משפחת בית קיפאי מבית מקושש. בכי"ע ובקג"נ: בית קיפא . ובירושלמי הנ"ל: ועל משפחת בית נקיפי מבית קושש. ובבבלי הנ"ל: ומשפחת בית קופאי מבן מקושש. ועיין מ"ש קליין הנ"ל, ולעיל שם ב"לשוננו", עמ' 338.

730. שהן בני צרות, ומהם כהנים גדולים וכו'. כלומר, שהן בני צרות שנישאו לשוק לכהנים. וכאן מותר לגלות את המשפחות, שהרי לפי ההלכה (לב"ה) הן כשרות לגמרי. ועדיין ימנעו כהני ב"ש לישא נשים מבית הלל. ועיין בתוספות ישנים ט"ז א', סד"ה בני צרות.

831. אמ' ר' טרפון וכו'. ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א, בבלי ט"ו א'.

9תאיב אני שתהא לי צרת הבת ואסיאנה לכהונה. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן להלן שם בירושלמי: והעיד ג' דברים על צרת הבת שתינשא לכהונה . ופירושו שאפילו חליצה אינה צריכה. ובבבלי שם: מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (ופירש"י: מתי תבא צרת הבת מאחי לידי. ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב"ש). אימא ואשיאנה וכו', לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי. ועיין בתוספות ישנים שם. ומן התוספתא והירושלמי הנ"ל מוכח כפירש"י וגירסתו. אבל דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קכ"ד, ד"ה ולולא, הגיה מדעתו כגירסת תוספות ישנים, עי"ש דברים מחוכמים. ועיין מ"ש לעיל שם, ד"ה ואגב, ונעלמו ממנו לפ"ש דברי ר' יחיאל בתוספות הרא"ש ט"ו רע"א. ועיין מ"ש להלן שם, ד"ה ולענין.

1031-32. אמ' ר' אלעזר אע"פ שנחלקו וכו'. ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"א, בבלי י"ד א', קידושין ע"ה ב'.

1134. אע"פ שנחלקו בית שמיי וכו'. ירושלמי פ"א ה"ו, ג' ע"ב, קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד, בבלי י"ד ב'. וכל הברייתא הובאה בילקוט המכירי משלי כ"א, ב', י"ט ע"ב, בשם התוספתא.

12ובאחיות. פירש"י: בפרק ד' אחין. וכן כתב במאירי, עמ' 71 (דיקמן, עמ' 65) שהכוונה למשנתנו רפ"ג (עדיות פ"ה מ"ה). ולכאורה אינו מובן, שהרי השאלה היא כאן על האחים גרידא, והם יודעים שכל אחת היא אחות זקוקתו, ומה שייך כאן לא נמנעו וכו'. וכנראה, שבמאירי הרגיש בכך, ולפיכך הוסיף: ומכל מקום יש צדדים שאחד חולץ תחילה וכו'. וכוונתו, שלא חששו שמא נפטרו הצרות בחליצה פסולה לשיטה אחת, עיין בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, ובבלי כ"ז א'. ועיין להלן רפ"ה, עדיות פ"ב ה"ט. ולפי פשוטו נראה שלא מנו כאן אלא ההלכות שנשנו במשנת עדיות פ"ד מ"ז-מ"ט, פ"ה מ"ה, ולאו דווקא משום חשש ממזרות, וכדומה, עיין מ"ש להלן בסמוך.

1334-36. ובספק אשת איש, ובגט ישן, ובמקדש את האשה בשוה פרוטה, והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי. וכע"ז במכירי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ובגט ישן ובספק אשת איש ובמקדש בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה וכו'. ובבבלי הנ"ל: בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה וכו'. וכולן (חוץ מ"ספק אשת איש") ברורות, ומשניות הן (בגיטין פ"ח מ"ד, מ"ט, קידושין פ"א מ"א, עדיות פ"ד). אבל לא נתברר מה היא "ספק אשת איש", ורש"י (י"ד ב') פירש שהכוונה לממאנת (משנתנו להלן רפי"ג), או לשכיב מרע שכתב הרי זה גיטך אם מתי וכו' (גיטין פ"ז מ"ג-מ"ד). והר"ח פירש (עיין אוה"ג, פיר"ח, עמ' 299, ובתוספות ישנים י"ד ב') שספק אשת איש היא המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, וכלל ופרט קתני, וגט ישן כדי נסבא. ועיין רמב"ן וריטב"א י"ד, ב'. ברם כבר שערנו לעיל שהברייתא תפסה כאן את המחלוקות שנשנו בעדיות פ"ד, ולולא דברי רבותינו הראשונים היה נראה שהכוונה למשנת עדיות פ"ד מ"ט (משנתנו כאן פ"ג מ"ה), וספק אשת איש היא בעלת מאמר (עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, ד' סע"ד, ובבלי כ"ט א' ואילך ומקבילות). ובריטב"א י"ד ב' מנה משנה זו בכלל "אחיות".

1436. לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל וכו'. משנתנו ספ"א, עדיות פ"ד מ"ח. ועיקר השאלה היא בצרות, במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ובמקדש את האשה בשוה פרוטה, עיין בתוספות י"ד ב', ד"ה ובספק, וד"ה בגט, בחי' הרמב"ן, רשב"א וריטב"א (ובירושלמי כאן מפורש גם החשש של ממזרות במקדש בשוה פרוטה עיי"ש). והסיקו בבבלי שהיו מודיעים אחד לשני אם נעשה מעשה שלא כשיטת אחד מהם, כעין מה שאמרו בחולין קי"א ב' (הריטב"א), ועיין ראב"ן קי"ח ע"א, ובפי' ר"א מן ההר, עמ' י"ז. ובירושלמי הנ"ל אמרו (למ"ד אחד): המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם. ונראה בפירושו שעיקר החשש היה משום צרות (עיין היטב בתוספות י"ד ב', ד"ה אלא). ולשיטת הירושלמי (גיטין פ"ח הי"א, מ"ט רע"ד) אין ב"ש מתירין במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אלא אם גרשה מחמת ערות דבר והיא מאוסה עליו, אבל אם עבר וגרשה מחמת דבר אחר אף הם יודו לב"ה, 18 ושיטת ר"א בר' שמעון בתוספתא גיטין פ"ו ה"ח, עדיות פ"ב ה"ד, בבלי גיטין פ"א ב', לא נזכרה כלל בירושלמי. עיי"ש בירושלמי. ובמקדש בשוה פרוטה אין חשש ממזרות אלא אם יבוא אחר ויקדש אותה בשוה דינר, שהיא מקודשת לשני לב"ש, והולד ממזר מן הראשון, והוא דבר שאינו שכיח כלל, וכל החשש הוא בצרת ערוה גרידא. ואין ספק שלמעשה נזהרו יריאי ב"ש לעשות מעשה נגד הרוב (עיין ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו מ"ט ע"א, קידושין פ"ג ה"ב, ס"ג ע"ד), וכמו שאמרו בירושלמי: מודים ב"ש לב"ה לחומרין, ועיין בבלי י"ד א'. ואעפ"י שבין בירושלמי ובין בבבלי דחו טעם זה, משום שפשוטי העם שרצו לנהוג כבית שמאי לא יכלו למחות בהם ולהוציא מהם את נשותיהם. ומסתבר שלא היו רבים אפילו מפשוטי העם, או מתקיפיהם, שסיכנו את בניהם להקרא ממזרים ע"י הרוב, ולפיכך אמרו ש"המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם", כלומר שלא פגעו בממזרים בלתי ידועים שנשתקעו במשפחות. וכבר אמרו בירושלמי (פ"ח ה"ג, ט ע"ג, ובמקבילה בקידושין פ"ד) ובבבלי (ע"ח ב') שממזר בלתי ידוע אינו חי, וסמכו על מסורת זו. ואשר לענייני איסור והיתר וטומאה וטהרה בוודאי ובוודאי שנהגו בית שמאי כשיטתם, שהרי מה שטימאו וטהרו לעצמם טימאו וטהרו, והיו מודיעים אחד לשני, והשלום והאחוה שנהגו זה בזה הוא ש"משבא מעשה אצל בית הלל לא היו בית שמאי נוגעין בו" (ירושלמי). ו"כל הטהרות והטומאות שהיו אילו מטמאין ואילו מטהרין" הם רק לעצמם, ואף מכאן ולהבא רק לעצמם, אבל לא טימאו וטהרו למפרע, לומר שעשיתם בטומאה (עיין בירושלמי ספ"א). ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, פ"א רע"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 40, ד"ה ר' שמעון או'. ברם בעריות כשהם אוסרים ומתירים, לעצמם ולאחרים אוסרים ומתירים (עיין הלשון במשנת עדיות ספ"א), שהרי בדורות הבאים יחוס הבנים תלוי בהוראתם, ולפיכך אמרו מה שכתבנו לעיל.

1537. אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנ' וכו'. בירושלמי: אלא נוהגים באמת ובשלום וכו'. ובבבלי: ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר וכו'. ובילקוט המכירי זכריה עמ' 74: ללמד שאהבה ורעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנ' וכו', וכך בתוספתא. ובפולמוס של תלמיד רב סעדיה נגד סלמון בן ירוחם (צייטשריפט פיר הבראעישע ביבליאוגראפיע ח"י, עמ' 51): וקלת אלתוספה וכו' אילא נהגו שלום ביניהן כל ימיהן לקיים מה שכתוב וכו'. ולשיטת הבבלי נהגו באמת ובשלום, שאמרו את האמת והודיעו אחד לשני אם יש כאן פסול לשיטת השני, ובסתם לא היו נמנעין שסמכו על כך שאחד לא יכשיל את השני. ולשיטת מ"ד אחד בירושלמי (עיין מ"ש לעיל) סמכו אחד על השני, משום שאם יש כאן חשש לשיטת האחד היו מודיעין, אלא שלמעשה המקום משמר, ולא אירע מעשה מעולם, ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 40, ד"ה ר' שמעון או'.