תוספתא כפשוטה על יבמות ב:א

11. כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. מסתבר שזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"ב, ולה נסמכה הברייתא שלהלן, והברייתא אינה מפרשת כלל את משנתנו רפ"א, כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו פוטרת צרתה (עיין ברש"י רפ"ב ותוספות י"ח ב', ד"ה משכחת), שהרי לא נזכר כאן שהצרה יוצאת בלי חליצה, ועיין הלשון בבבלי י"ח א', י"ט א'. אבל אפשר שהפתיחה מכוונת לדברי ר' מאיר להלן, ולפי זה כל הברייתא היא מדברי ר' מאיר, עיין בבבלי י"ח א' הנ"ל.

2שני אחים בעולם וכו'. כל הברייתא בבבלי י"ט א' ואילך, והרישא שם י"ח א'

32. ועמד השני ולא הספיק וכו' עיין מה שדייקו בלשון זו בבבלי י"ט ב', וכסיגנון הברייתא כאן גם להלן פ"ה, שו' 17 ואילך.

43-4. שנייה או חולצת או מתיבמת. ואעפ"י שכבר היתה צרתה בזיקה לפני שמת השני, הרי כיוון שמת בטלה זיקתה, כפירוש הירושלמי פ"ג ה"א, ג' ע"ג, למשנתנו, ועיין גם בבבלי י"ח א'. ולמ"ד שיש זיקה גם בכגון דא, העמידוה בבבלי שם שהכל הוא מדברי ר"מ שלהלן, ור' מאיר סובר אין זיקה. ועיין מ"ש להלן פ"ה ה"ה, שו' 21–22, ד"ה מת אחד.

55-6. עד שמת הראשון. וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובבבלי י"ח א', י"ט א' חסרה המלה "הראשון". ופירש במנ"ב, הראשון, בעל המאמר, ולא האח שנולד. ויותר נראה שלפנינו גירסא כפולה: הראשונה וכו' (כגי' כי"ע), עיין להלן, ותוקן: הראשון.

66. שנייה יוצא משם אשת אחיו וכו'. וכ"ה הגירסא בד ובקג"נ, אבל בכי"ע ובבבלי הנ"ל: הראשונה וכו' ושנייה וכו'. ואין ספק שהגירסא בכי"ע "מתוקנת" ע"פ הבבלי. וכאן קורא לראשונה, לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שנייה, משום שהיא שנייה לנישואין (ל"מאמר"), כמו שפירש בח"ד, עיי"ש שציין לבבלי י"ז א'-י"ז ב', ועיי"ש בחי' הרמב"ן. וכן להלן גם בכי"ע: אם חלץ לבעלת מאמר חלץ לראשנה . ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 436, ואילך, והוא כותב שם: "אבל בתוספתא וודאי שעיקר הנוסח גם ברישא : השנייה - וראשונה, כמו בסיפא וכו' ". ברם וודאי הוא שאין להגיה ארבע נוסחאות התוספתא ברישא, והעיקר כמו שכתבנו.

76-7. והראשונה חולצת ולא מתיבמת. כלומר, הראשונה לנישואי אחיו השני, אינה מתייבמת שהרי היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר, ואינה יוצאת בלי חליצה, משום שמאמר אינו קונה קניין גמור, ובעלה הרי היה בעולמו. ועיין במשנתנו פ"ב מ"א ומ"ב.

87-8. ר' שמעון או' ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אם חלץ לבעלת מאמר חולץ לראשנה. ירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"ג, בבלי י"ט ב'. ור"ש סובר (להלן רפ"ז, בבלי י"ט א', ירושלמי הנ"ל) שמאמר או קונה לגמרי, או אינו קונה כלל, וממילא אם ייבם את אשת אחיו השני עשה כדין ממה נפשך, אם מאמר אינו קונה כלל, הרי אינה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו (עיין מ"ש לעיל, שו' 3–4, ד"ה שנייה), ואם מאמר קונה קניין גמור, הרי אם נולד האח אחרי שעשה בה השני מאמר, גם צרתה מותרת לו, כשיטת ר"ש במשנתנו פ"ב מ"ב ולהלן בסמוך. אבל אם חלץ לבעלת מאמר, חולץ גם לראשונה, שמא לא קנה מאמר, ולא עשה בה כלום (שהרי היא אשת אחיו שלא היה בעולמו), והשנייה אינה יוצאה בלי חליצה, ולייבם אותה אינו יכול שמא קנה מאמר, וכבר נפטרת בחליצת חברתה. ועיין בתוספות י"ט ב', ד"ה ר"ש. ור"ש חולק על הרישא גרידא, עיין רש"י י"ט רע"ב. ובירושלמי להלן שם אמרו: ר' זעורה בשם ר' ששת תני תמן דברי ר' שמעון שתיהן אסורות וכו', עיי"ש. ולא מצאתי ברייתא זו בבבלי.

98-9. כנסה [ומת] ונולד להן אח, או שנולד להן אח ואחר כך כנסה וכו'. המוסגר הוא בד, כי"ע ובקג"נ ובבבלי י"ט ב'. וכן מסתבר, עיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ב.

109-10. [כנסה, ונולד לו אח ואחר כך מת פטורין מן החליצה ומן הייבום] דברי ר' מאיר. כ"ה בקג"נ ובבבלי הנ"ל, וכן מסתבר, עיין להלן.

1110-11. ר' שמעו' אומ' הואיל ולא נאסרה אחת מהן עליו ובא ומצא שתיהן בהיתר, ביאתה וכו'. בבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת וכו'. והסיקו שם מייתור הלשון ברישא שר' שמעון אינו חולק אלא על הסיפא, על כנסה ונולד לו אח. וכן מוכח מן הלשון "הואיל ולא נאסרה אחת מהן" וכו'. ואעפ"י שבבבלי לכאורה לא השגיחו בלשון זו, ודייקו אחרת, כדי להוכיח שר"ש אינו חולק אלא על ייבם ולבסוף נולד, היינו משום שבלשון אפשר להדחק (עיין ברשב"א, ריטב"א ותוספות הרא"ש בסוגיין). ועיין בחי' הרמב"ן שפירש שעיקר הדיוק הוא באמת מן הלשון, עיי"ש, ועיין בה"ג ד"ו, נ"ז רע"א, ד"ב, עמ' 274. וכן אמרו בירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"ג (על משנתנו שם): מודה ר' שמעון בראשונה (כלומר, בנולד ואח"כ ייבם) וכו', מה בין ראשונה ומה בין שנייה ? ראשונה בא ומצאה באיסור, והשנייה בא ומצאה בהיתר. ובהכרח שבנוסחאות שלנו בתוספתא נשמטה הסיפא לעיל ע"י הדומות, והעיקר כנוסחת קג"נ. וכמו שהשלמנו, וכמו שהגיהו המפרשים ע"פ הבבלי. אבל וודאי גמור אין כאן, ושמא אין צורך בהשלמה ("ומת") לעיל, שו' 8, ור' שמעון חולק על הרישא, כלעיל, שו' 7–8. אבל הואיל ובשלש נוסחאות הגירסא לעיל, שו' 8, היא: כנסה ומת , הרי הנכון הוא כמו שהשלמנו בפנים בשו' 8, וממילא מוכרחת ההשלמה בשו' 9–10. ברם בירושלמי שם אמרו: אשכח תני עוד היא במחלוקת. וכן אמרו בבבלי י"ח ב' בשם ר' אושעיה, והברייתא שלנו חולקת, כמו שהסיקו בבבלי שם.

1212-13. אי זו היא מאמר, הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"א, ג' ע"ג, פ"ה ה"א, ו' ע"ג, קידושין פ"א סה"א, נ"ח סע"ד. ובבבלי נ"ב א': ת"ר כיצד מאמר, נתן לה כסף, או שוה כסף. וברש"י שם: או שוה כסף. ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין וכו'. ועיין להלן בבבלי שם נ"ב סע"ב. ומה שאמרו כאן "בכסף ובשוה כסף" הכוונה לדמים, למעות, ואפילו פרוטה במשמע, כסגנון המשנה בערכין פ"ח מ"א ומעילה פ"ו מ"ב, עיי"ש. אבל עיין מ"ש הרי"ף פ"ה סי' ע"ג (וממנו ברא"ש פ"ה סי' ב', ובר"א מן ההר, עמ' קי"ט). ועל פיהם (הרי"ף והרא"ש) ניסח רבינו ירוחם (חוה נתיב כ"ה ח"ג): מאמר הוא כגון קדושין שנתן שוה פרוטה , או שכתב על השטר הרי את מקודשת לי. ברם דברי הרי"ף תמוהים, עיין בבלי קידושין ה' ב', י"א ב', ועיין גם ברי"ף שם פ"א סי' תקע"א, ובכ"מ אף פרוטה בכלל כסף, עיין בבלי הנ"ל ומ"ש לעיל, ועיין אבני מלואים ריש סי' כ"ז. ונראה שרבינו כתב ע"פ הבבלי כאן י"ד ב': בכסף ושוה כסף (כלומר, כב"ש) בפרוטה ובשוה פרוטה. ובשו"ת הגאונים הרכבי סוף סי' שפ"ו, עמ' 202, מעתיקים בשם משנת עדיות (פ"ד מ"ז): שבית שמאי אומרים בכסף ובשוה כסף וכו'.

1313. ובשטר. אי זו היא שטר, אני פל' בן פל' מקביל אני עלי פלנית יבמתי וכו'. לפי פשוטו פירושו שמאמר הוא הוא האומר הרי את מקודשת לי בכסף או בשוה כסף, או בשטר. וכן בהלכות פסוקות, עמ' קס"ג: כאיזה צד מאמר, נתן לה כסף, או שיוי כסף ושטר. שטר כאיזה צד וכו'. וכשיטת היש אומרים שהביא בס' השטרות להר"י ברצלוני עמ' 11: צריך למימר לה בפני עדים כשמוסרה לה הרי את מקודשת לי בזו השטר וכו'. ועיין במאירי קידושין, עמ' 4–5. אבל עיין בלשון בה"ג ד"ו, ס' סע"ב, ד"ב, עמ' 289. ובבבלי הנ"ל: ובשטר כיצד - בשטר כיצד ? כדאמרן, כתב לה על הנייר וכו', אמר אביי הכי קאמר - שטר כתובת יבמין כיצד, כתב לה אנא פלוני בר פלוני קבילית ית פלונית יבמתי וכו'. ועיי"ש בפירש"י. והרי"ף והר"מ לא הזכירו קידושי מאמר בשטר, ועיין בשו"ע אה"ע סי' קס"ו ס"ק ב' ובב"ש שם אות ג', ובבאור הגר"א אות ד'. ולהלן שם באות ה' כתב שלפי מסקנת הבבלי אינה מקודשת בשטר, ועיין בס' הצבא להרז"ה מדה א' ומ"ש בדבר הצבא שם, ולפי פירושו בוודאי שאין ראייה כלל מן הבבלי שמאמר מועיל בשטר. והגר"א ז"ל כיוון בדבריו למ"ש ר"א מן ההר, עמ' קי"ט, בדרך אולי. אבל רבינו שם העיר על הבבלי כאן נ"ד א': ואין כסף ושטר גומרין בה. ועיין גם בקידושין י"ד א', ובבאור הגר"א הנ"ל אות ד'. ובירושלמי לא נזכר בשום מקום שטר במאמר. ואף בברייתא שהביא הבבלי גורס הירושלמי בכל המקומות שצויינו לעיל (ריש שו' 12–13, ד"ה אי זו היא): ואין מאמר גומר בה, וכ"ה בספרי כי תצא פי' רפ"ה, עמ' 307, ועיין להלן, שו' 16. ברם אינו מסתבר כלל שמאמר לא יועיל בשטר, והירושלמי והרי"ף והר"מ לא הזכירוהו מחמת רוב פשיטותו, עיין בפי' ר"א מן ההר שם. ומה שאמרו כאן: אי זו היא שטר, אני פל' בן פל' מקביל אנא וכו', הוא משום שהיו רגילים לכתוב את הכתובה בשטר האירוסין, 1 כמו ששערו כמה מן החכמים האחרונים, אעפ"י שראיותיהם אינן מכריחות. ומטעם זה נהגו הקדמונים לקרוא לפעמים את הכתובה: שטר אירוסין, או ספר אירוסין, עיין בספר השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 10. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

1414. ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. וכ"ה בבבלי הנ"ל. והוא ע"פ משנתנו פ"ד מ"ד וכתובות פ"ח מ"ז. והואיל ותקנו חכמים שאם אין לה מן הראשון יש לה מיבמה (בבלי ל"ט א') הרי גם לכתובתה תיקנו נוסח אחר, עיין בהלכות פסוקות הוצ' ששון, עמ' קס"ג, בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 9, בס' השטרות לרב האיי, הוצ' אסף, עמ' 41 ואילך, ובהערות שם.

1514-15. כשם שהקדושי' אינן קונין באשה אלא מדעת שניהם וכו'. סתמה כרבנן בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' ע"א, בבלי י"ט ב', קידושין מ"ד א'. ועיין מ"ש בקרן אורה כאן נ"ב ב', ד"ה ודרך אגב.

1616. מאמר אין גומר. עיין מ"ש לעיל, שו' 13, ד"ה ובבבלי.